יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

בעקבות הפשע - סיפור אמיתי על גניבת סוסים משנות השמונים




שי איצלה ושפרן - בוקרים אמיתיים


בעקבות הפשע 
עופרה בריל – עין השופט
[סיפור משנות ה-80]


כבר נאמר שהחיים הם הדרמה החזקה ביותר. הסיפור שלהלן יכול היה להופיע בכל סיפורי הבלשים המרתקים ביותר, אלא שהסיפור כאן אמיתי, לקוח מהמציאות שאנו נתקלים בה לצערנו לעתים תכופות. ועוד, בסיפורי בלשים נמצא לא אחת מרדף חסר נשמה, ואילו כאן, האהבה לבעלי חיים שנגנבו הרעידה סיפים.

תחילתו של הסיפור בקיבוצנו עין השופט. הסוסים רעו בחלקתם, כאשר סביבם גדר תיל. בעשר בלילה בקירוב הוזעקו עובדי הבקר לבוא מיד למקום  כי סוסים מסתובבים  מחוץ לגדר.
שני נערים חשו למקום, הכניסו את הסוסים לאורווה והבחינו ששתי הסוסות - שרון וכנרת חסרות. בנוסף שני אוכפים נגנבו מהמחסן. ההתרגשות הייתה רבה. איציק שפרן הזעיק את אלישע שפירא שנמצא בתל-אביב לעזור לו בחיפושים. החבר'ה התארגנו בשני ג'יפים; ג'יפ אחד נסע בכיוון משמר-העמק ,השני – דהר בעקבות הסוסים.

מספר איציק, הרוח החיה במרדף, שעקב בערנות אחר כל ההתפתחויות:

 "עקבות הסוסים אבדו לנו מדי פעם ביערות,החיפוש היה קשה. ביערות האדמה מהודקת וקשה להבחין בעקבות. כל הלילה הלכנו בעקבות הסוסים כדי להשיגם, ידענו שהגניבה אירעה רק מספר שעות קודם לכן ומאוד קיווינו "לעלות" על הגנבים מהר. לפי סימני העקבות ניכר היה שהגנבים מכירים את המקום, אבל לא את השטח. הם 'התברברו' ביערות זמן רב ולא הצליחו לעלות על הדרך הנכונה".

שי (רם) ואיצל'ה (איציק רוזנבלום) ניסו לאתר את מקום החצייה של הסוסות בכביש משמר העמק-מגידו, בהנחה שהגנבים פנו בכיוון ואדי ערה, אך לשווא, הם לא מצאו סימן וזכר. העקבות הובילו לשטח בוּר. בשעת החשיכה התקשינו להבחין בהן, לכן החליטו בשלב זה להפסיק את החיפושים ולהמשיכם בבוקר.
עם אור ראשון חזרו שי ואיצל'ה למקום וגילו עד מהרה שהעקבות מובילים לכיוון העמק. לעזרת שי ואיצל'ה הוזעק כוח ממשמר הגבול של עפולה, אך לשני הקיבוצניקים הצעירים פקעה הסבלנות להמתין למגב המשטרתי והם המשיכו לנסוע בעקבות הסוסות, כשכוח עפולה נוסע אחריהם. העקבות הובילו לכיוון כפר גדעון, משם לכפרים ערביים ג'ייבלי ודבוריה. שני החבר'ה הצטיידו בפרוז'קטור וסרקו אורווה אחר אורווה, כל מקום שסוסים עלולים להגיע אליו. הכפריים הציצו בחשד ושאלו לפשר החיפושים. "חבר שלנו הלך לאיבוד ואנחנו מחפשים אחריו", השיבו השניים.

לא רצו לפרסם ברבים את דבר היעלמותם של שרון וכנרת, כי השמועה הייתה עושה לה כנפיים.
הסוסות לא נמצאו והשניים, עייפים מלילות ללא שינה, חזרו הביתה לחדש כוחם.
למחרת המשיכו שי ואיצל'ה בחיפושים. בשעות הצוהרים התיישבו בצד הדרך להיטיב לבם במלון קר ולטכס עצה מה לעשות. להפתעתם גילו שוב את עקבות הסוסות על אותה דרך - עקבות שהובילו לבית ספר כדורי, שממוקם בין קיבוץ עין דור לגזית. לשמחת השניים נמצאו גם שתי שמיכות שנשמטו מידי הגנבים בשעת הדהירה בשדה.

אימוני בוקרים


בבית הספר אומתה ההשערה שאכן שני רוכבי סוסים עברו כאן בשעות הצוהרים של יום האתמול, ביקשו מים, וילדים רבים התקהלו סביבם. הילדים סיפרו שהרוכבים לבשו מדים ופניהם לצפת. על סמך מידע זה הניחו החבר'ה שהכיוון הכללי הוא צפת והחלו לחפש את גנבי הסוסים מצומת גולני צפונה. מסתבר שהגנבים הטעו אותם, והחיפושים באזור צפת היו לשווא.
הוחלט לנסות להתמקד בכיוון טבריה. ליד קיבוץ לביא נפגשו שי ואיצ'לה עם המגב של משטרת עפולה שהגיע בעקבות הסוסות. מתחקיר של אנשים בקיבוץ לביא הסתבר שהסוסות נצפו דוהרות בכיוון כפר-זיתים.

יום שישי בצוהרים. צוות בוקרי עין השופט התכנס לדון במצב והחליט לשלוח צוות נוסף שיחליף את הצוות הקיים. מאוסף העדויות הסתבר שהגנבים רכבו כמעט עשרים וארבע שעות ללא הפסקה. כאשר הגיעו לאזור בית ספר כדורי, כבר לא חששו שרודפים אחריהם ורכבו בגלוי בצד הכביש ובתוך אזורים מיושבים.
אלישע יצא בראש צוות הנוסף והגיע למשטרת טבריה. במשמרת שבת שימש תורן מושבניק מכפר זיתים שעבד יום קודם בשדהו, ושני רוכבים חלפו על פניו ושאלו אותו איך יורדים מכפר זיתים לגינוסר.
המידע שסיפק השוטר היה חשוב ביותר לצוות, כי לפי לוח הזמנים הוא ביטל את האפשרות שהגנבים הגיעו לטבריה.
אלישע החל לחפש בכל אזור החוף - מצפון לטבריה גנוסר והלאה. סמוך לטבחה נתגלו שוב עקבות ליד הכביש. כדי לבטל את האפשרות שהרוכבים פנו לרמת הגולן, נכנס צוותו של אלישע למסעדה על אם הדרך וביקש לדעת האם הסוסים נראו בשטח. "לא ראינו דבר", השיבו לו יושבי המסעדה. אלישע וצוותו המשיכו לוורד הגליל ושאלו עוברי אורח שמא ראו את הסוסים ורוכביהם. "כן", השיבו לו, "ראינו אתמול שלושה קילומטר מראש פינה, בשמונה בערב, שני רוכבים עם אוכפים, בלי שמיכות, דומים שני טיפות מים לתיאור שלכם".
בראש פינה אישש צוות המחפשים את המידע. בעשר בלילה נקש על דלת ביתו של אחד הידידים שמתגורר במקום וקיבל ממנו כמה אתרים למחבוא בדרך לצפת – מחצבה נטושה, חצר גרוטאות ועוד. כל האתרים הללו נסרקו אך לא נתגלה דבר.
החבר'ה החליטו להיכנס למכר, בעל מכלאת בקר ולבדוק עמו אפשרויות חיפוש נוספות.

ענת ינאי ועודד דיין



סמוך מאוד לצפת, ממש במורד הכביש גלי צור, המוסדניק שבחבורה צעק לפתע:  "הנה הסוסה!". החבר'ה עצרו את הג'יפ, בדקו ומצאו את שתי הסוסות קשורות לאבנים,  עשרים מטר מהכביש.
השמחה הייתה רבה. הסוסות הועברו ללינת לילה במכלאה של ידידנו ואלישע פנה למשטרת צפת כדי לאתר את החשוד בגניבה.
אולם מה לעשות? שוטרי צפת יצאו באותו יום לחופש וגניבת סוסים אינה אירוע רציני מספיק שבגינו צריך להשיג צו חיפוש. לכן בארבע לפנות בוקר החבר'ה ראו שהעניין מסובך והתקפלו הביתה.

בבוקרו של יום השבת, חזר צוות מתוגבר במשאית להחזיר את הסוסים ולהמשיך לחפש אחר האוכפים. הצוות השיג אישור מבעל הבית שבקרבתו נמצאו הסוסים לחפש בביתו ממצאים שונים ומצא במחסן ליד הבית שתי שמיכות, שעל אחת מהן רקום "מוסד הרי אפרים". שמיכות אלה נגנבו בפריצה הקודמת שאירעה באורווה, אולם החשוד הכחיש כל קשר אליה. החבר'ה נטו להרים ידיים ולהשאיר את הטיפול למשטרה. כמה ילדים שנלוו לנסיעה, ישבו בצל העצים, ולפתע ראה אחד מהם רצועת עור שמשתלשלת בגובה של מטר מתוך שובך יונים. הילד הסקרן בעל העיניים הבולשות רץ לספר לאיציק, והלה עלה במהירות לשובך ומצא את שני האוכפים האבודים. כאן נשבר החשוד והחל למרר בבכי. על טענתו שהוא חובב סוסים, ומתוך חיבה לקח את הסוסים, השיב איציק בזעם רב:  "אדם שאוהב סוסים לא ירכב עליהם במשך עשרים וארבע שעות מאה קילומטר ברציפות ולא 'יקרע' את רגליהם בדרך-לא-דרך, חשופים לקור. זו אינה אהבת סוסים – אלא התעמרות בהם".

יונתן לוסטיג



יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט -כתב אהוד ליבנר (חלק ג)



אמציה דיין יענקלה שגיא ואהרון חרל"ף


אהרון הגיע לעין השופט בשנת 1963 ללמוד עברית באולפן, ונקלע, אגב כך, אל החיק החמים והנלהב של גוף חובבני, לא מאורגן ולא מונהג – והחיבור עם הנגנים החובבים שהיו באותו זמן בקיבוץ היה חיבור של אהבה – ומוסיקה.
אל אלה שהוזכרו כבר – נוסף אהוד לייבנר, מי שניגן כינור בצעירותו, הפסיק בגיל העשרה, ובגיל 23 החליט על ניסיון נוסף בתחום הנגינה והתחיל לנגן בסון. בחירת כלי הנשיפה לא הייתה מקרית – כי בקיבוץ דליה של אותם ימים התגוררו, כאורחים, נגני הבסון אלי ונאוה גפן. 
אהוד הצטרף ל"משפחת" הנגנים הצעירים בקיבוץ ובאחת מפסגות הפעילות המוסיקאלית בעין השופט – ב 5 בפברואר 1965 הופיעה בחדר האוכל בקיבוץ "התזמורת הקאמרית של עין השופט"! 
ניצוח ופסנתר: אהרון חרל"פ. (התכנייה המקורית של אותו קונצרט עוד קיימת !)
אהרון חרל"פ נסע למספר שנים ללמוד ניצוח בשוויצריה, התחתן, חזר לקיבוץ, יצא שוב, התגרש והתחתן שוב ויצא מהקיבוץ אם כי, לשמחתנו, נשאר בארץ– אבל הפעילות המוסיקאלית של בני עין השופט לא חזרה שוב לאותה "פסגה".


הרכב מוזיקלי - אהוד עם הבסון


במקביל – ובצד הפעילות המוסיקאלית בקיבוץ עצמו, הצטרף אהוד לייבנר, כנגן בסון, לתזמורת בני הקיבוצים, ואחריה גם לתזמורת הקאמרית הקיבוצית שנוסדה בשנת 1971 עם המנצח חבר קיבוץ להב, אבי אוסטרובסקי. ה"קאמרית הקיבוצית" כפי שנקראה התזמורת אז, פעלה בהיקף של יומיים מרוכזים בשבוע – ובשאר הימים היו חבריה מהקיבוצים השונים בארץ – חברי קיבוץ במלוא המשמעות הפרקטית ועבדו בכל מקומות העבודה בהם עובדים גם חברי קיבוץ אחרים.
להיותו של אהוד לייבנר נגן "חצי מקצועי" באותם ימים, הייתה השפעה חשובה על המשך הפעילות המוסיקאלית בעין השופט, והסיפור הבא מעיד על כך:
אחת הבעיות של הקאמרית הקיבוצית הייתה (ונשארה?) מיעוט קהל מאזינים למוסיקה קלאסית בקיבוצים (חשוב להבין – שבשנים הראשונות לקיומה, הופיעה הקאמרית הקיבוצית בעיקר בקיבוצים עצמם ! כל שבוע קונצרט, בקיבוץ אחר בארץ).
אל אחת החזרות, שהתקיימו באולם התרבות בגבעת חביבה – הגיעה משלחת קטנה של חברי "אמנות לעם" (גוף חצי ממשלתי שתמך, כספית, בפעילות אמנותית ומוסיקאלית בארץ).
אחת מחברות ה"משלחת" – דאגה "להטיף" לנגני התזמורת ש: "מתפקידכם לדאוג לכך שיהיו יותר חברי קיבוץ יתעניינו במוסיקה קלאסית בקיבוצים" . . . 
מה שלא הוסכם ולא התקבל כלל על ידי הנגנים ! ...
אבל – האמירה (הלא מוצלחת(?) ההיא, הייתה אחד הגורמים המניעים לפעילות מוסיקאלית לעילא - בעין השופט.


שלישיה מופיעה במוסיקאמרה


ביוזמה מקורית – נולדה בחג סוכות בשנת 1984 "מוסיקאמרה" – שבוע ימים שבו התארחו, ניגנו והופיעו נגני מרכז המוסיקה "משכנות שאננים" ברציפות בכיתות "המוסד החינוכי בהרי אפרים" ועל בימת האולם האזורי מגידו. רצף האירועים במהלך שבוע ימים – חזרות פתוחות של הרכבים קאמריים בכיתות המוסד, עם מורים מעולים ומדריכים מהארץ ומחו"ל, והופעות בפני קהל כל ערב באולם האזורי מגידו – נועדו וסייעו להביא קהל נוסף ורב מאד (בשנים הראשונות) של מאזינים מהאזור ומחוצה לו. "מוסיקאמרה" התקיימה ופעלה תשע שנים ברציפות, עד שנת 1992, תמיד בשבוע סוכות, בתמיכת המועצה האזורית מגידו והביאה לאזור אמנים מקצועיים מעולים כמורים וסולנים בינלאומיים כמו אייזיק שטרן, יהודי מנוחין ורבים נוספים. 
כפרויקט שתוכנן ונועד להביא קהל נוסף להאזנה למוסיקה קלאסית – זו בהחלט הייתה "הצלחה" – אם כי חשוב לציין, שה"הצלחה" לא עמדה במבחן השנים הבאות, מבחינת "תוספת מאזינים" למוסיקה קלאסית – ובמבט מפוכח לאחור – זו נותרה חוויה היסטורית מרתקת לכל באיה, מורים, נגנים צעירים ומאזינים מכל הגילאים. חשיבותה של מוסיקאמרה במבחן השנים, נותרה כחוויה חברתית/מוסיקאלית – אבל לא כגורם לתוספת קהל, והאבחנה חשובה.

פתיחת 'בית הקשתות' בשנות השישים


עוד יוזכרו ויצוינו כאן ביקור של נשיא חברת יאמהה שהגיע כאורח של מנהל חברת "כלי זמר" מתל אביב מר יואל ברנד (לשעבר מיוצאי קיבוץ הראל - וחבר קיבוץ דליה השכן) . יואל ברנד תמך במוסיקאמרה בנדיבות, נאמנות ומידה של התלהבות מאופקת- בעיקר באמצעות השאלת פסנתרים חדשים לתקופות האירועים (שבוע בשנה) בכפוף להסכם מיוחד של מכירה/השאלה שהעניק לאירועים השנתיים בסיס קבוע ייחודי, שבלעדיו לא היה סיכוי להרים את הפרויקט.
ממארגני הכנסים השנתיים שנקראו אירועי "מוסיקאמרה" חובה להזכיר את רפי עמרם ז"ל, מי שגם הקים באותה עת – את "תרבות לישראל", את עודד שור - ואת ליהיא קרסילובסקי, תיבדל לחיים ארוכים. 
בנוסף לכך מוסיף אהוד : 
אני רואה בזה רק חלק, מתוך כל מה שנעשה בתחום המוסיקה הקלאסית בעין השופט. היה לי חלק - אפילו משמעותי - בעשייה זו - כולו מתוך אהבה גדולה לנושא ולתחום.
גם היום יש לי עדיין קשר עם מספר גדול מאד של אמנים צעירים (שחלקם כבר לא כל כך צעירים) שפרוסים היום בכל עולם המוסיקה - בארץ ובחו"ל. 
לפני כמה שבועות התקיים קונצרט פתיחת העונה של 'בית הקשתות ' - וכבר רשומים אצלי שמונה עשר קונצרטים נוספים - לתקופה שעד סוף 2018. ברוב הגדול של ההרכבים ישנם שניים ושלושה נגנים בכל הרכב כלומר - ארבעים - חמישים נגנים בעונת הקונצרטים הזו.
בהחלט משמעותי בקנה מידה ארצי - ואפילו בינלאומי.
אם אני מתחיל לספור מאז מוסיקאמרה (1984 - 1992) - סה"כ 33 שנים - מבחינתי, זה ממש יופי !

תודה גדולה לאהוד על שנים רבות של הנגשת המוסיקה לציבור הרחב.


פנינה ענבר ואהוד ליבנר


יום שלישי, 3 באוקטובר 2017

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט - כתב אהוד ליבנר (חלק ב)



מנגנים במוסד הרי אפרים - החלילן עמוס כרמל



חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט
כתב אהוד ליבנר (חלק ב)

כמו שקורה ליוזמות מוצלחות, גם לרעיון "קורס הקיץ למוסיקה" צורפו והצטרפו לפרטוש עצמו ולאוסף המוסיקאים הצעירים/התלמידים, מוסיקאים בכירים נוספים, חלקם מישראל וחלקם מארצות נוספות. אבל, השפעתם על הקורס כמו גם על האווירה המוסיקאלית בארץ, חרגה מהאירוע הספציפי הזה והקרינה הרבה מעבר לאירוע מוסיקאלי מקומי.
לנו, כילדים בגילאי 12-15 זה הביא את" עולם המוסיקאים" ישר אל תוך ביתנו.
חלק מהצעירים שבאו ללמוד אצל פרטוש – שהיו רק קצת מבוגרים מאתנו, הפכו להיות סולנים ישראליים ובינלאומיים מוכרים וידועים כמו הכנר יוסי צבעוני שגם היה ממש בן גילנו. אחד המאפיינים להשפעה עלינו, כילדים, אפשר אולי, למצוא בכך, שבקבוצת 'אילה ', שהייתה הקבוצה השנייה בקיבוץ, בשנים הראשונות של המוסד, היו חמישה תלמידי כינור . . . שאף אחד מהם לא המשיך לנגן כינור אחר כך, אבל זה מאפיין את האווירה של אותם ימים.

יעקב שגיא בחצוצרה ויניב שגיא בקרן יער..


מבין הדור השני של "חובבי המוסיקה" והמוסיקאים בפועל בעין השופט של שנות החמישים ואחריהן – חובה לציין את עמוס כרמל, נגן חליל/חלילן שהיה ונשאר אחד הבודדים שהמשיכו לנגן בבגרותם
וכמובן את יענקלה שגיא "שעל החצוצרה" שכבר בשנות התיכון (המוסד) נודע ביכולותיו כנגן וחובב מוסיקה. בכל טקס ובכל מעמד יוצא דופן נעזרו בשני אלה להעלות את אווירת האירוע לרמה מרגשת ונוגעת ללב. 
יזהר ירון, כפסנתרן ומוסיקאי רציני, "אימץ" את השניים האלה ושיתף אותם באירועים חברתיים ומוסיקאליים, בקיבוץ וגם מחוצה לו. יזהר כתב מוסיקה לאירועים וחגים גם בקיבוצים אחרים ותמיד ידע לשתף את הנגנים המקומיים כשזה היה אפשרי.
תוזכר כאן במיוחד יצירה אחת שנשאה את "השלישיה המופלאה" הזו שנים רבות יחד – והיא, כמובן:
"מגש הכסף" למילים של אלתרמן, שלה חיבר יזהר מוסיקה לקריין – חליל, חצוצרה ופסנתר – ונוגנה/הושמעה בעין השופט ברציפות באירועי פתיחת מסיבת יום העצמאות במשך שנים רבות.

מגש הכסף
מילים: נתן אלתרמן (נלקח מהשירונט)

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת 
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת 
לקבל את הנס, האחד, אין שני... 

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר 
ועמדה למולם עוטה חג ואימה. 
אז מנגד יצאו נערה ונער 
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. 

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים 
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש 
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים 
את עקבות יום הפרך וליל קו האש. 

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע 
ונוטפים טללי נעורים עבריים... 
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע 
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. 

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם 
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים 
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, 
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". 

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל 

והשאר יסופר בתולדות ישראל.


בנקודה זו של פירוט הרצף ההיסטורי של המוסיקה הקלאסית בעין השופט – ראוי לעבור לילידי "הדור השני" בעין השופט שלא רק השקיעו שנות לימוד ואימון בכלי נגינה, אלא "העפילו" גם לשלב קצת גבוה יותר של יכולת ביצוע בפועל, גם אם רובם מיצו את "הרעב" המוסיקאלי שלהם לנגן, בשלב של "תזמורת בני הקיבוצים" שפעלה (ועדיין פועלת)  בכנסים ארציים מספר פעמים בשנה .

חמישיית כלי קשת - רוחמה ורדי עדה וילפנד מישה רימון בתיה רימון ועוד אחד...



נזכיר כאן, לא על פי סדר כלשהוא, את גדעון לפיד בכינור, נועם לפיד בצ'לו, בתיה רימון בצ'לו, נדב זיו בחצוצרה (שנשאר מוסיקאי מעמיק ולימים מורה ומנצח מקהלות) סמדר שזר באבוב, (שצמחה להיות אחת המוסיקאיות הידועות והמצליחות בארץ), רוחמה ורדי בכינור, עדה וילפנד בכינור, חיים ארבל בכינור, מרים לביא בפסנתר, יחיעם פלד בחליל (שצמח והיה חלילן מקצועי ונגן חליל בתזמורת סימפונית שנים רבות).
את הגורם המוסיקאלי המרכזי, העיקרי והמלכד שהיה "חסר" ו"דרוש" להפוך את שלל הנגנים האלה להוות גוף מלוכד עם יכולת ביצוע, גם אם ברמת חובבים באותה תקופה – השלים מוסיקאי צעיר שעלה ארצה מקנדה ונקלט באולפן לעברית של עין השופט: אהרון חרל"פ, פסנתרן מוכשר ביותר ולימים גם מלחין ומנצח.

אהרון חרל"פ



יום שני, 2 באוקטובר 2017

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות עין השופט - כתב אהוד ליבנר


חוה כוך על הצלו שפרה בן צבי מנגנת בפסנתר ומישה רימון על הכינור



חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט 
כתב אהוד ליבנר


ניסיון לתהות אחרי "ראשוני המוסיקאים/חובבי המוסיקה" בעין השופט חוזר, אולי, לשלושה שהביאו עימם את המוסיקה מבית הוריהם – ובנוסף להם מספר לא קטן של אוהבי/חובבי האזנה למוסיקה קלאסית, רובם (אולי) מה"אמריקאים" אבל גם מהגרעין הפולני.
מוסיקאים בפועל, מתחילת הדרך, היו מישה רימון שהיה נגן כינור נלהב וכמעט "אובססיבי"...
ויזהר ירון שהגיע לקיבוץ לאחר העלייה על הקרקע, כמודד קרקעות – התאהב בסימה ונשאר.
יזהר היה, בעצם, היחיד, שניתן להגדירו, במבט לאחור כ"מוסיקאי אמיתי". פסנתרן עם הבנה עמוקה במוסיקה בכלל ומוסיקה קלאסית בפרט. ושלא אשכח לפרגן גם לרעייתו של מישה רימון- רחל(קשטן)רימון – שלחוד וביחד עם ברכה לבנה זימרו והנעימו לנו רגעים בלתי נשכחים וחגים יפהפיים !
אליהם – אי אפשר שלא לצרף את יהושע לייבנר – כמי שהגיע מניו יורק, ממשפחה עניה שגרה בברוקלין והתאהב במוסיקה קלאסית רק בהיותו מדריך בשומר הצעיר, בעקבות שאלה של אחד החניכים. כנער צעיר, קנה לעצמו, בכספי האוטובוס לבית ספר – פטיפון מנואלה – ותקליטים והפך, בעצמו, להיות מאזין מוסיקה קלאסית "אובססיבי" ללא שום הכשרה פורמאלית בתחום. יהושע הביא עמו את הפטיפון להכשרה בחדרה ולבד מקונצרטים לתקליטים לגרעין עין השופט בחדרה, גם הלך, מדי פעם, ברגל, מחולות חדרה, לקיבוץ גן שמואל להשמיע גם לחברים שם מוסיקה
ב"פטיפון מנואלה" שלו, ובתקליטי ה 78 סל"ד, מבקליט שהיו כולם מוצרים נדירים בקנה מידה ארצי באותם ימים.
זו הייתה ההתחלה.
אחרי העלייה על הקרקע – נמשכו קונצרטי התקליטים שנערכו תמיד בצריף "המשושה" בשבתות, לא קבועות, לפני הצהריים. מישה ניגן ועשה הצגות עם הכינור במסיבות "פורים" כל שנה ובאירועים חגיגיים נוספים, ויזהר "השיג פסנתר" ובמהלך השנים התחיל גם לכתוב מוסיקה רצינית.

יזהר ירון 



ההתפתחות המוסיקאלית מעבר לניצנים ראשונים אלה – החלה רק שנים אחר כך, באמצע שנות החמישים, כשהזמנת מוסיקאים רציניים מתל אביב "לנפוש" בקיבוצים, בקיץ", הפכה ל"טרנד" נפוץ גם בקיבוצים אחרים (עין גב במיוחד). קשר מיוחד נוצר עם הויולן הנודע-המוסיקאי-העולה החדש  מהונגריה : עדן פרטוש ורעייתו דינה. "המארחים" הקבועים לשהותם בחופשות בעין השופט היו בעיקר יזהר וסימה ירון, יהושע ופנינה לייבנר –יהושע ויהודית דיין.


יזהר ירון עדן פרטוש ויהלי וגמן 1957


הקשר עם פרטוש ודינה הוליד, בהמשך, באמצע שנות החמישים,  את אחד האירועים המוסיקאליים המיוחדים והייחודיים (באותו זמן) שעתיד היה להשפיע על תפנית רב משמעותית על כל הדור הצעיר בקיבוץ – ובמידה מסוימת גם מחוצה לו.
עדן פרטוש, שהיה גם אחד המורים לנגינה ולמוסיקה החשובים בארץ (ומחוצה לה) של אותן שנים העלה בפני מארחיו בקיבוץ רעיון מקורי, בקנה מידה ישראלית: לקיים בקיבוץ "קורס קיץ" של נבחרים מתלמידיו, במהלך חופשת בית הספר – וכך נולד אחד הקורסים המבוקשים לתלמידים מהארץ ומחו"ל.
דומה שהאירוע הראשון/קורס הקיץ הראשון, בשטח מה שהיה אז "מוסד הרי אפרים" נערך בשנת 1952-1953 – ונמשך מספר שנים לא רב (כחמש שנים).
***************
כסיוע בקביעת השנה שבה החל הקורס משמש אותי "זיכרון אישי" משעשע ביותר: במוסד קראו לשנים האלה "שנות השבעים" כי היו אז שבעים ילדים במוסד! באחד הקורסים הראשונים השתתף זוג צעיר, מוסיקאים מאיטליה, דומני, עם ילד קטן כבן 8 – 10. את הארוחות אכלנו, כולנו, בחדר האוכל הישן של המוסד, מעל מה שהיום "משק ילדים" - שלימים הפך לחדר מלאכה.
בקנה מידה של היום – זה היה מקום שלא ראוי אפילו להיות מחסן...אבל זה היה חדר האוכל של כולם! לא היו במבנה הזה חלונות – אלא רק תריסים נגד גשם וכמובן שגם רשתות נגד זבובים לא היו אז! בקיץ הספציפי הזה – התקינו בחדר האוכל הנ"ל רשתות נגד זבובים בקיץ! חידוש "מרגש"!
אבל – בסיפור שלי, באמצע הקיץ, במהלך הקורס של פרטוש, ישב הזוג מאיטליה עם הבן החמוד שלהם ב"חדר האוכל" שלנו....והבן שלהם שואל את הוריו: "למה שמו את הרשתות האלה על החלונות ? . . . עכשיו "הזבובים לא יכולים לצאת !"
סימון מובהק לתנאים, לאווירה ולזמן !

יענקלה מנצח על נשפני התזמורת הקיבוצית



יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

המטמון - סיפור ילדות משנות הארבעים



ילדי קבוצת אלומה בטיול בשנות הארבעים


המטמון

בשלהי הקיץ, בזמן מלחמת השחרור, הייתי כבת עשר. באותם ימים רחוקים היינו בין הילדים הבוגרים של הקיבוץ. שלוש קבוצות היוו את המסגרת של חברת הילדים: עופר, אילה ואלומה.
אני הייתי בקבוצת "אלומה", הקבוצה הצעירה ביותר בחברת הילדים. בית הילדים היה בשבילנו בית במלוא מובן המילה: אכלנו בו, ישנו ולמדנו.
כאשר היה מתחיל להחשיך, היינו, כל אחד בדרכו, מתקבצים מבית ההורים לכיתה לארוחת ערב.
אחרי חיסול הארוחה, היינו שוכבים במיטות, והמטפלת או המורה (שהיו מתחלפים ביניהם), היו מספרים לנו סיפור בהמשכים. כך, שוכבים במיטות, היינו מאזינים בדריכות ל"מפרש בודד מלבין באופק" או לסיפור העצוב "הלב".
המלחמה הקשה שהייתה מסביבנו לא העיקה עלינו במיוחד. היינו שותפים לחברים בחפירת תעלות קשר, ידענו שבשעת הצורך נצטרך לרוץ למקלט, שהיה די מרוחק מאיתנו, אך קשה לומר שסבלנו מהמלחמה. הנועזים שבינינו היו עולים על המגדל כדי לחזות בפיצוצים שהיו ליד משמר העמק, ששם היו קרבות קשים. כשנודע למחנך שלהם על מעשה השובבות הזה, הוא כעס על שלושת הילדים וריתק אותם לבית הילדים ללא ארוחת ערב .
אבא שלי גויס לפלמ"ח. מעט מאוד גברים בקיבוץ גויסו לצבא, כי היה צורך בהם בקיבוץ לשמירה ולעבודה. אבא היה גאה לשרת בצבא, ותמיד הוא מציין זאת. אני לא הבנתי במה יש להתגאות.
ידעתי שאם מישהו רץ מאה מטר בעשר שניות יש לו סיבה טובה לגאווה, מי שיודע לרכוב על אופנים גאה מאוד, ומי שמצליח להכניס גולה לבור בזריקה ראשונה הוא ממש אלוף הגאוותנים, אבל במה יש להתגאות בצבא?
פעם שאלתי אותו: "אבא,למה אתה גאה להיות בפלמ"ח?"
אבא היה מופתע מהשאלה, אך לא התחמק ממנה. הוא הושיב אותי על ברכיו, הסתכל בעיני ואמר בקול מהורהר: " בת חמודה שלי, באירופה הרחוקה, שם חיו הסבים של ההורים שלי ושל אימך, הייתה מלחמה  קשה שבמהלכה השמידו הגרמנים מיליוני יהודים, ביניהם גם את הסבים שלך ושני אחים שלי. אחת הסיבות שהצליחו להשמיד כל כך הרבה יהודים הייתה שלא היה להם במה להתגונן. והנה אנחנו פה בארץ, יש לנו נשק ביד, ואנחנו נאבקים על זכותנו להקים בית לעם היהודי, מולדת. זו מלחמה קשה ומכוערת, אני בטוח שנצליח ואולי יגיע היום ונזכה לחיות בשלום עם הערבים".
הבנתי יפה שאבא שלי לא שנא ערבים. הוא ידע שבסופו של דבר נצטרך לחיות איתם בשכנות טובה .

באחד מימי הקיץ החמים ישבתי על מיטתי, קולעת זירעונים למחרוזת. אחד מתחביבי היה להשחיל גרעינים וזירעונים מפירות או מירקות וליצור מהם מחרוזות. מאוד אהבתי להתקשט במחרוזות מעשה ידי, והנה שול, חברתי הטובה, עמדה בפתח הדלת: "אורנה יש לך הפתעה!"
הרמתי עיניים תמהות ובפתח עמד גבוה וחזק אבא שלי, מאובק ועייף. "אבא!" קראתי בשמחה.
"ילדה שלי", חייך אלי והתיישב בקצה המיטה, שם את הסטן מתחת למיטה והביט בי במבט כובש.
"אבא, מאיפה באת?" שאלתי בסקרנות גלויה.
"מהשכנים שלנו ילדה, ממש מהשכנים", אמר ועצבות הייתה בקולו.
"איזה שכנים אבא, מרמת השופט, מדליה?"
"לא, לא", צחק במרירות, "השכנים הערבים, אלה שגרים בכפריין. בגלל המלחמה כולם ברחו מהכפר, גם הנשים והילדים, הכפר נטוש לגמרי. היה חשש שאנשי הכנופיות עדין מסתתרים בבתים, לכן עברנו מבית לבית כדי לבדוק. הכפר היה ריק, אין דבר יותר עצוב מכפר המתרוקן מתושביו.."
דבריו של אבא גרמו לי לזעזוע. לפתע דמיינתי לעצמי את הקיבוץ שלנו כמקום נטוש, בלי חברים ובלי ילדים.
"מי ידאג לכל החיות שנשארו?", שאלתי.
אבא הטוב והמבין הרים את ראשו, חייך אלי בזווית פיו, חיבק אותי חזק ואמר בקול לוחש כרעם: "אני מקווה בכל לבי, ילדה שלי, שלא נגיע לרגע הזה..".
לאחר רגע התעשת מהתרגשותו, הוציא מכיס חולצתו הצבאית מחרוזת העשויה מחרוזי חברון כחולים, שם אותה בין כפות ידי, חייך ואמר: "ראי מה הבאתי לך מתנה?". נשימתי נעצרה. "אבא!", קראתי בהתרגשות, "איזו מחרוזת יפה! מאיפה הבאת אותה?!"
נעצתי מבטי במחרוזת, הייתי מוקסמת ולא יכולתי להעתיק את עיני ממנה. אבא קם מהמיטה, נטל את הסטן, תלה אותו על כתפו ומלמל במבוכה: " את זה לקחנו כמזכרת אחרי פעולת הטיהור בכפר..".
האמת שלא הקשבתי כל כך לתשובתו. נטלתי את המחרוזת בין אצבעותיי ובדקתי חרוז אחרי חרוז. אבא נישק לי במצח והלך לדרכו.
שולה ראתה שאבא שלי יצא ומיד נכנסה לחדר. "אורנה", אמרה לי בקוצר רוח, "תסתכלי מה קיבלתי!" והושיטה את ידה שהייתה מעוטרת בצמיד כסף יפהפה.
"תסתכלי מה אבא שלי הביא לי!", הראיתי לה בהתרגשות את המחרוזת הכחולה. קריאות ההתפעלות שבקעו מגרונותינו היו יכולים לספק מקהלה שלמה.
באותו ערב, כשהחשיך, הייתי צריכה לחזור לבית הילדים דרך חורשת הפלמ"ח (שנקראה כך על שם פלוגת פלמ"ח שחנתה בקיבוץ והקימה מאהל בחורשה). היו בחורשה עצים גבוהים וחושך (אולי דובים מסתובבים שם...). הרגשתי בטוחה בזכות המחרוזת שבידי. היה זה כאילו אבא מחזיק בידי ונותן לי המון בטחון.

למחרת בבוקר הבנתי שאני לא היחידה- היו עוד ילדים שקיבלו תכשיטים במתנה. פלוגת החיילים שחזרה מפעולת הטיהור, רצתה להיפטר מהמזכרות שנלקחו מהבתים של התושבים הערביים שנטשו.
הילדים שנקלעו באקראי לפגישה עם החיילים "זכו" לקבל במתנה את התכשיטים, הצמידים, המחרוזות, הטבעות והשבריות.
למחרת, בשיעור הבוקר, התקבצנו סביב גדעון שקיבל שברייה משגעת ביופייה. גדעון הפך את השברייה מצד לצד ועיניו ברקו מאושר.
חנן, המחנך שלנו נכנס לכיתה. בהתרגשות הראינו לו את התכשיטים. "תראה מה קבלנו מהחיילים שהיו בכפרין". חנן היה המום, הוא הוריד לאט לאט את משקפיו וניגבם בחולצתו. "איזה חיילים? " שאל.
בהתרגשות התנדבתי להסביר: "החיילים מהפלוגה של אבא שלי. אתמול עשו פעולת טיהור בכפרין ובדקו בית אחר בית. הם לקחו רק מזכרות קטנות. את זה קיבלתי מאבא שלי", אמרתי והושטתי את ידי להראות לחנן את המחרוזת הכחולה.
חנן שתק במבוכה. לאחר רגע ביקש מאיתנו לשבת כל אחד במקומו ויצא לשוחח עם מרים המטפלת. אנחנו הילדים מאוד אהבנו את מרים, שהייתה מטפלת נהדרת. היא תמיד שמרה על חוש הומור, והייתה מעירה לנו, כשחיוך קל על פניה ובפיה סיגריה בוערת.
הצצנו מדלת הכיתה וראינו את חנן מדבר עם מרים, והיא מניעה את ראשה ברצינות גמורה. הפעם, נעלם החיוך מפניה.
חנן חזר לכיתה והתחיל בשיעור. הוא ביקש מאיתנו להוציא את ספרי הלימוד, ניסה להישאר אדיש, אך הרגשתי את סערת רוחו על פי התנועות העצבניות שעשה, בהורידו את משקפיו מדי כמה דקות, כדי לנגבם.
בהפסקה רצנו למגרש לשחק מחניים. תמיד רציתי להיות בקבוצה עם דובה, שהייתה הילדה הכי חזקה בחברה, כי אז היינו בטוח מנצחים. את המסירות שלה רק הבנים מקבוצת "עופר" הצליחו לתפוס. כולם ניסו להוריד אותה מהמשחק כבר בהתחלה, אבל היא ידעה לתפוס.
בהפסקה ראינו איך כל המחנכים שלנו (גם של "עופר" ו"אילה") מתקבצים יחד, וחנן מסביר להם, בפנים רציניות, דברים שלא הצלחנו לשמוע.
בארוחת הצהרים, בשעה שמרים הגישה את המרק, חנן דפק בכפית על הספל וביקש מכולנו שקט. מיד השתררה דממה מוחלטת. חנן הודיע שמחר, על חשבון השיעור הראשון בבוקר, תתקיים שיחת חברה. הצצנו מופתעים זה אל זה: "מה פתאום שיחת חברה, ועוד על חשבון לימודים?".
חנן אמר שהעניין דחוף וחשוב לכולם. "על מה תהיה השיחה?", שאל גדעון, והישיר מבט אל חנן. חנן לא יכול היה להתחמק ואמר בקצרה: "על התכשיטים שקיבלתם..".
השתררה דממה. הרגשתי רעד קל בידי, כאילו משהו מושך אותה אל הכיס בו הייתה מונחת המחרוזת הכחולה. מיששתי את המחרוזת והרגשתי את הקור המרענן של החרוזים הכחולים בין אצבעותיי.
בלילה היה לי קשה להירדם. הדלקתי את מנורת הלילה הצמודה למיטתי, הוצאתי את המחרוזת מכיס המכנסיים, יחפה על בהונות רגלי ניגשתי למקלחת, שם היה ראי גדול. עמדתי מול הראי וענדתי על צווארי את המחרוזת הכחולה. הייתי נפעמת מהיופי שזהר אלי מהראי.
לפתע נשמע רעש של משיכת מים מבית השימוש, גדעון יצא משם מנומנם, הסתכל עלי בעיניים חצי עצומות ועבר בלי לומר מלה. הבטתי בו מבוהלת, מיהרתי להוריד את המחרוזת, שמתי אותה עמוק בתא הבגדים שלי וחזרתי למיטה רועדת כולי.

בבוקר התקיימה שיחת החברה. כל הילדים מקבוצת "עופר" ו"אילה" באו אלינו לכיתת "אלומה".
היינו צריכים לקום במהירות, להתלבש בזריזות ולהספיק לסדר את הכיתה לקראת השיחה. הזזנו את כל השולחנות הצידה ושמנו כיסאות בחצי עיגול.
כאשר כולם התכנסו ההמולה הייתה רבה. חנן הרים יד וביקש שקט. "ילדים", פתח חנן, "כינסנו אתכם  בדחיפות כדי לדון בבעיה שהתעוררה לפני יומיים. כידוע לכם מתחוללת בארץ שלנו מלחמה קשה שבעקבותיה יש הרס וחורבן. בכל מלחמה, כאשר עומד מולך אויב שנסוג, בורח או נכנע, עליך לכבדו ולא להשפילו. כבר אבותינו בתקופת המקרא, ידעו ולמדו את הכלל החשוב שאין לבזוז ביזה אחרי שהאויב נמלט על נפשו. פלוגת החיילים מהפלמ"ח שעסקה בטיהור הכפר כפריין, חילקה לילדים מזכרות קטנות בדמות תכשיטים, פה מחרוזת שם צמיד. הבה נחשוב כולנו יחד מה משמעותם של התכשיטים הקטנים הללו, האם אין זה שלל שנלקח מהשכנים הערבים שלנו?"
בין הילדים התחוללה מהומה. קשה היה לעכל את המושג - שלל.
איתן מ"עופר" התרגש וצעק: "זה בכלל לא שלל, סתם קיבלנו מזכרות מהחיילים!"
נועה מ"אילה" לא הסכימה עם איתן. "אתה לא צודק. זה נקרא לקחת שלל. מה היה קורה אילו לקחו מהבית שלך דברים כאלה?"
ישבתי על הכיסא כפקיר היושב על כיסא ממוסמר. לא יכולתי להשלים עם המחשבה שאצטרך לוותר על המחרוזת היפה שאבא נתן לי.
לפתע חנן הרים קול חזק: "ילדים, אני מעמיד להצבעה שתי הצעות. האחת - לאסוף את התכשיטים בקופסה ולהטמין אותה במחבוא, עד שיגיע היום שאפשר יהיה להחזיר את התכשיטים לשכנינו הערבים. הצעה השנייה - שכל אחד ימשיך להחזיק את התכשיט שקיבל!".
הרגשתי שפני בוערים. רציתי לקום ולצאת, לברוח מהשיחה, אבל משהו כאילו כפת אותי לכיסא. ידעתי שאם אברח, לא תהיה לי שום זכות להתנגד להצעה שתתקבל.
חנן ביקש להרים יד על ההצעה שכל אחד ימשיך להחזיק את התכשיט שקיבל. רק אני הרמתי יד מהוססת, מסמיקה כולי. נדמה היה לי שכולם מביטים בי. קמתי במהירות ויצאתי למקלחת.
כל הילדים הצביעו בעד ההצעה הראשונה - לאסוף את התכשיטים ולשמור אותם עד בוא השלום.
חנן היה מרוצה מאוד ואמר שזה מראה עד כמה הילדים מבינים שאין לקחת שלל מהאויב. צוות של ועדת חברה- גדעון ונועה- הופקדו על ביצוע ההחלטה ואיסוף התכשיטים.

אחר הצהריים הלכתי לחדר ההורים והייתי מדוכדכת מאוד. חדר הורי היה חדר קטן וצנוע, פשוטו כמשמעו. מיטת ההורים תפסה כמעט את כולו, בפינה עמד שולחן שעליו הנחנו כוס תה בארוחת ארבע, ולצידו היו שלושה כיסאות.
משחקים לא היו לי, חוץ מבובת עץ, שאימא בידיה הטובות, הצליחה לגלף. הבובה ליוותה אותי שנים רבות וגם כשבגרתי שמרתי לה אמונים.
אימי ישבה על המיטה ונראה היה לי שהיא לא הייתה שמחה במיוחד, אך ברגע שראתה את פני העצובים כל כולה התמקדה בי.
"מה קרה ילדונת שלי, למה את עצובה?", שאלה בקולה הרך.
 "למה את עצובה אימא?" השבתי לה בשאלה, כדי שלא אצטרך לספר את כל הסיפור מיד.
 "אני?", אימא קצת התבלבלה, "אני לא עצובה, אני מתגעגעת לאבא. לפני יומיים ראיתי אותו וכבר קשה לי שלא להתגעגע..".
"עכשיו תורך לספר", פנתה אלי בחיוך פייסני.
"כשאבא היה כאן בביקור הוא הביא לי מתנה – את המחרוזת הזו", יריתי את הסיפור שלי בלי לחשוב, הוצאתי את המחרוזת הכחולה מהכיס והנחתי אותה על ידיה של אימא.
אימא התבוננה במחרוזת בתדהמה- "אוו, כמה שהיא יפה, איזו מתנה נהדרת אבא הביא לך!!"
שתקתי. אימא לא הבינה - "בגלל המחרוזת הזו את עצובה?".
"כן", ניסתי להסביר, "אבא השתתף בפעולת טיהור הכפר הערבי כפריין, השכן שלנו. החיילים שלנו לקחו את התכשיטים האלה מהבתים של תושבי הכפר וחילקו לילדי החברה. היום הייתה שיחת חברה והחליטו שכל הילדים צריכים להחזיר את התכשיטים, כדי שנוכל להחביא אותם באדמה, ועם בוא השלום נחזיר אותם לשכנינו מכפריין".
"אבל שכנינו ברחו, נפוצו לכל עבר, איך אפשר יהיה להחזיר להם?" שאלה אימא בתמיהה.
"אוי אימא!", קצת כעסתי, "אני לא אמרתי את זה. חנן, המחנך שלנו אמר וכולם הצביעו בעד".
אימא חיבקה אותי בחום. "תראי ילדה שלי, אלה החיים. בחרנו לחיות בחברה שהרוב הוא הקובע. יש לנו חוקים שאנחנו עצמנו מחליטים עליהם. גם אני לא יכולה לעשות דברים בניגוד להחלטה של שיחת הקיבוץ. גם את תקבלי את ההחלטה של הרוב ותחזירי".
דמעות החלו לזלוג מעיני. אפילו אימא לא מבינה עד כמה קשה להיפרד מהתכשיט היפה הזה. אימא ראתה את הדמעות וניגבה את עיני. "יש לי הצעה בשבילך", אמרה בשקט, "תשמרי את המחרוזת עוד כמה ימים ותחליטי בעצמך...".
שתי המילים האחרונות של אימא – תחליטי בעצמך- לא הרפו ממני גם כשהלכתי לישון. הרגשתי שאימא נתנה לי מתנה נהדרת. היא נתנה לי תחושת בגרות ואחריות. סוף סוף לא היה מי שיגיד לי מה עלי לעשות ולהחליט, אני היא זו שצריכה לקבל החלטה לטוב ולרע.

ריח של שבת עמד באוויר, צלול יותר ושקט יותר. הקיבוץ נם את שנת השבת ואני החלטתי לחפש מקום שבו אהיה לגמרי לבד. יצאתי דרך שער המשק המזרחי לכיוון מטע השזיפים, ש השתרע בכל הדרו ליד גבעת ג'וערה. במטע כאילו ריחפה רוחה של המכשפה שדקרה את אצבעות ידיה של היפיפייה הנרדמת והקפיאה את כל תושבי הארמון בבת אחת.
בסככה, על מתקן המיון, היו שזיפים המצפים להכנסתם לארגזים. מתחת למתקן עמדו ארגזים חצי ארוזים בשזיפים אדמדמים. בין העצים היו מוטלים תרמילים וסולמות, הכול כאילו נעזב בהינף רגע.
מצאתי מקום מחבוא מתחת לאחד העצים והוצאתי את המחרוזת מכיס המכנסים. השמש האירה את המחרוזת באור יקרות, החרוזים נצצו כיהלומים. התבוננתי במחרוזת. אחר כך ענדתי אותה לצווארי. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאלבש אותה. הרגשתי את הקרירות הדקה של החרוזים וליטפתי את צווארי.
לפתע שמעתי רעש של ניפוץ ענפים, נרעדתי כולי מפחד. אחר כך היה שקט. קמתי ממקומי ולהפתעתי גיליתי ילד ערבי כבן עשר, לבוש חולצת טריקו קרועה, מכנסיים ארוכים ויחף. הוא עמד ליד ענף גבוה, שעליו שזיפים יפים למראה, וניסה בקפיצה להגיע לענף, אך לא הצליח. הוא היה כל כך מרוכז בניסיון הנואש להגיע לשזיפים הגבוהים, שלא שם לב שהתקרבתי אליו.
לידו עמדה שקית נייר מלאה בשזיפים. כאשר חש בי נבהל ועזב במהירות את הענף, ובריצה התרחק מהמקום. תוך כדי ריצה נתקל בשקית ותוכנה התפזר לכל עבר. רק כשהרגיש בטוח עצר והתבונן בי מרחוק. הייתי נבוכה מאוד. לא התכוונתי להבהילו. התכופפתי ואספתי שזיף אחר שזיף לערימה ושמתי הכול בשקית. אחר התרוממתי, במאמץ הגעתי לענף הגבוה, הורדתי ממנו את השזיפים והנחתי אותם בשקית.
הילד הסתכל בי והתקרב לאט לאט. בהתקרבו אלי עיניו ננעצו במחרוזת שעל צווארי. הוא נטל מידי את השקית ובלי לומר מילה רץ בכיוון השדות. נותרתי דוממת ומחשבה חלפה במוחי: אולי הוא פליט? אולי הוא ברח מכפריין? אולי המחרוזת שעלי שייכת לאימו?
רצתי בדרך המובילה לשער הקיבוץ. הדרך הייתה תחוחה מרגלי הכבשים, שעברו בה בצאתם למרעה. חלצתי סנדלים ואצבעותיי חשו באדמה הדקיקה. במעלה הדרך, לאט לאט, שככה הסערה שבתוכי.
כשבאתי בערב לבית הילדים ראיתי במסדרון עגלה ועליה קופסת פח. לידה הייתה מודעה גדולה: "קופסת המטמון, שימו את התכשיטים שקיבלתם בקופסה. מחר תיטמן הקופסה באדמה".
בזמן ארוחת הערב גדעון היה תוקפני מאוד - "נראה לי שיש ילדים שלא החזירו את המזכרות שקיבלו", אמר בקול שכולם שמעו.
הוא הרים את עיניו והסתכל בי במבט חודר. לא הסמקתי ולא הורדתי את עיני. ידעתי שאחזיר, קיבלתי החלטה פנימית. מתי ואיך- זה כבר לא עניינו של גדעון.
מרים המטפלת עברה מילד לילד והגישה חביתה עם חיוך. היא האיצה בנו לאכול, אפילו שלא היינו רעבים.
חנן הגיע כאשר כולנו היינו אחרי צחצוח השיניים ועם פיג'מות. הוא אסף אותנו בחדר השינה הראשון לשיחה קצרה. חלק מאיתנו ישב על המיטות וחלק על הרצפה. אהבנו את ההתכנסויות האלה כי הייתה בהם תחושה של יחד, וטוב היה להיכנס לשנת הלילה עם אותה התחושה.
חנן דיבר איתנו כמו עם אנשים בוגרים. הוא אמר שהוא גאה בנו ובהחלטתנו, שהוא מאמין שיבוא היום ונוכל להוציא מהאדמה את מטמון התכשיטים ולהחזירו לשכנינו הערבים, שישובו לכפרם.
במשך השיחה השפלתי עיניים. הרגשתי את מבטו הנוקב של גדעון, כאילו ביקש בכוח היפנוטי להרים את עיני כדי להתבונן בהן. התפזרנו למיטות. חנן עבר מחדר לחדר, כיבה את האור ובירך אותנו בלילה טוב.
כאשר היה חושך וחלק מהילדים כבר נרדמו, ניגש גדעון למיטתי. בחושך הוא נראה כדמות שחורה ומאיימת.
"אורנה", אמר בלחישה, "אני יודע שלא החזרת את המחרוזת. אני מקווה שאת שלמה עם ההחלטה שלך". הסתובבתי לקיר ושתקתי.
גדעון עזב את החדר וחזר למיטתו. דממה השתררה בבית הילדים. פה ושם נשמעו מלמולים של ילדים שדיברו מתוך שינה. אני לא נרדמתי, שכבתי ובכוח שמרתי שעיני לא ייעצמו. כאשר הרגשתי שכולם ישנים, קמתי ממיטתי, הוצאתי את המחרוזת הכחולה מתחת לכר, ליטפתי אותה בעדינות, ניגשתי לקופסת הפח שעמדה על השולחן ושמתי את המחרוזת יחד עם כל התכשיטים.
באשמורת הבוקר הגיע חנן לבית הילדים, נטל את הקופסה עם התכשיטים והטמין אותה באחת החורשות הצעירות שהיו בסביבת הבית.

לימים כשבגרנו, רצינו בסיום כיתה י"ב, להציג את קופסת התכשיטים, כזכר לתקופת הילדות שלנו, אבל חנן כבר לא זכר איפה הקופסה טמונה.
עם השנים לא הרפה מאתנו הרצון למצוא את המטמון. כשגדעון היה בצבא, הוא הביא, יום אחד, מגלה מוקשים. הם הסתובבו עם מגלה המוקשים שעות רבות, בתקווה למצוא את קופסת הפח, אך חוץ ממסמרים ויתדות לא העלו דבר.
הגילוי היה לפני כמה עשרות שנים, כאשר הדחפור חשף אדמה כדי לבנות בית כיתות חדש. מתוך ערימת העפר צצה קופסת הפח וכל התכשיטים בתוכה. ההתרגשות הייתה רבה, והקופסה הועברה למוזיאון הארכיאולוגי שחל הקיבוץ.
אנשי המוזיאון קצת חששו להציגה ברבים. כששאלתי פעם אחד מהם על קופסת התכשיטים הוא ענה שזה אינו מוצג ארכיאולוגי. והקופסה נעלמה. נראה שיהיה צורך בחיפוש מיוחד כדי למצוא את המטמון שנקבר ונמצא ושוב נקבר.
אך המטמון לא נקבר, הוא נמצא. קופסת הפח, שיש בה כמה צמידים של נשים ערביות, מהווה מושא לעניין מיוחד כאשר אנו מספרים את סיפור המטמון לילדים ולנוער כחלק מסיפורי הילדות של אזורנו.

בקשה מיוחדת- זהו סיפור ילדות שאין לו קשר לנושאים פוליטיים הרווחים בחיינו הציבוריים. אין להשתמש בסיפור זה לשם התנגחות פוליטית .



יום שני, 28 באוגוסט 2017

צור בן שיית בונה לו בית - פתיח

 


" צור בן שיית בונה לו בית" – פתח דבר

   חוברת קריאה זו נכתבה לנושא "הבנין" שנלמד  בקבוצת "אלון" בכתה ד' בחברת הילדים בגן שמואל. בשנת 1954.      שיטת הנושאים - דרך למידה  ששיקפה מחשבה חינוכית חברתית וראתה בחינוך ובהוראה תהליך אחד:
למידה  משולבת חוויתית לפיתוח אישיות הילד ויכולותיו, להקניית דעת, גרוי  הסקרנות,  החשיבה ומיומנויות סביב נושא  אחד.
חברו להכנת החוברת – צשקה המורה ומתרגמת הספר מפולנית, יעל לב – בתה שהעתיקה לכתב, והצייר חבר הקבוץ באותן שנים – יוחנן סימון.
  פעילות הלומדים היא בקריאה, כתיבה, שרטוט וחישוב חשבונות,  בניה, ציור, המחזה,  סיורים וטיולים .
 חוברות הנושאים שנלמדו שמורים במיכלי הארכיון החל משנת 1932  השנים בהן החלו ילדי קבוצת "רעים" - ילדי הקבוץ הראשונים החלו ללמוד אלף-בית.
הנושאים שנלמדו – מן העולם הקרוב  לילד, "הכלנית",  "ציפורי שיר", "הפרדס", "ט"ו בשבט",  "אחד במאי",  "הלול",  "הרפת"  "הבית והבניין",  ואל העולם הרחב: "סביבתנו",  "השרון", "ארץ ישראל",  "מחזור המים",  "הקרן הקיימת לישראל", "אסקימואים" ומספרי התנ"ך.
 
 זכורה לטוב צ'שקה, מורתם  של ילדי הקבוץ, שלצד ההוראה, הקימה את משק הילדים כחלק ממערכת החינוך בגן שמואל ודאגה לשמור מחברות וחוברות אלו לאורך שנים בארון שבספריית הילדים בה עבדה עם פרישתה מההוראה
נטע סיון – ארכיון גן-שמואל - נובמבר 2011
מאוסף ארכיון גן שמואל

תודה לגידי סיון על הנכונות לפתוח את הארכיון ולאפשר לנו להינות מהאוצר הזה..

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית - המצגת



צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית- המצגת


צור בן שיית בונה לו בית - המצגת