קולחוז - "הדרך הנכונה"
עפרה בריל – "הדף הירוק", 15.4.1999
סיפורה המרתק של אסתר פיין,חברת קיבוץ עין גב, נמשך מביילורוסיה
מוכת הרעב של 1918, דרך עבודהמפרכת בקולחוז וטיפול בפצועי המלחמה
ועד לעלייה ארצה והשתקעות בקיבוץ.סיפור על רעב, מצוקה ועל אמון בבני אדם
הציורים מתוך תערוכת תמונות על "אמא רוסיה"
הספר זכה בפרס ספרותי. ספר נוסף – "בדרכי הסערה", הוא סיפור אוטוביוגרפי.
סיפרה האחרון, "בתמורות העיתים", מספר את סיפור חייו של יוחנן בן זכאי.
סיפר חייה של אסתר פיין מרתק לא פחות מהספרות שאנחנו קוראים. עיר הולדתה, העיירה הקטנה וויטבסק, הייתה גם עיר הולדתו של ענק הציירים מרק שאגל.
ב-1918, שנה אחרי מהפכת אוקטובר, שרר בביילורוסיה רעב טוטאלי. רכוש משפחתה של אסתר הולאם בעקבות המהפכה. "אני זוכרת את עצמי מגיל שלו" מספרת אסתר. "בגלל המחסור במצרכים בסיסיים קיבלתי רככת.
כל הילדים הולכים, אני יושבת, האחרים מתפתחים, מטפסים, רצים – ואני יושבת.
אבל לדבר למדתי בגיל מאוד מוקדם. גרנו בדירה מצ'וקמקת (בטוח שמתחת לסף העוני כיום) ואבא היה לוקח אותי ומושיב אותי על השולחן ואני פותחת פה ולא מפסיקה. רק בגיל חמש קמתי בפעם הראשונה".
היית בטיפול רפואי?
קשה להבין היום איזה מצב היה אחרי המהפכה. בכל רוסיה לא היה כלום. כשאימא שלי הביאה אותי לרופא, היא שמעה ממנו ש"הילדה צריכה לאכול הרבה ויטמינים, פירות וירקות".
וכשלא היה לחם לאכול, מאיפה ניקח תפוזים? אימא הייתה מכינה לחם מקליפות תפוחי אדמה עם קצת קמח. ההורים בסופו של דבר התייאשו מהרפואה הקונבנציונאלית והזמינו אישה ידוענית עם חוכמת חיים שורשית. הרוסייה הזו הסתכלה עלי ובלי לבדוק אותי יותר מדי אמרה: עכשיו חורף, אבל כשיבוא הקיץ ויהיה חם, תיקחו את הילדה החוצה ותקברו אותה בחול החם עד הצוואר למשך שעתיים.
אחר כך תעשו לה מסאז' על הגב והרגליים והילדה תבריא.
כך היה, בקיץ ההורים שמו אותי על עגלונת, הביאו אותי למשטח חול וכיסו אותי עד הצוואר למשך שעתיים. היה לי חם והזעתי נורא. אחר כך עשו לי עיסוי בשמן ולקראת החורף הבראתי מהמחלה ועברנו לגור בלטביה.
בלטביה המצב שונה משאר חלקי רוסיה. אין מחסור באוכל והמשטר יותר יציב. אסתר מתחילה לפרוח, אפילו משמינה קצת. בבית הספר העברי למדו ביידיש, ובפעם הראשונה היא נתקלת בסיפורי התנ"ך.
סיפורי התנ"ך ריגשו אותך?
קשה להגיד. תנ"ך היה מקצוע כמו כל מקצוע. הייתי באותן שנים בתנועה והחינוך שקיבלנו היה סובייטי, אנטי דתי.באיזו תנועה היית?
ב"השומר הצעיר" – נצ"ח (נוער צופי חלוצי). האידיאולוגיה של "השומר הצעיר" הייתה עם נטיות לסוציאליזם, אך לא למשטר בברית המועצות. ההשתייכות לתנועה נתנה לנו תוכן חיים בלתי רגיל. במועדון היו פעולות בהן שרנו שירים משירי ארץ ישראל ורקדנו הורה עד כלות הכוחות.כשבגרנו קצת, התחילו הבעיות בין שני המינים. עניין הסקס היה בגדר טאבו. מי שיכול היה להרשות לעצמו קשרים מיניים היו רק המדריכים.
השנה – 1934, האנטישמיות מורגשת בכל מקום, אך אין קשר בין אווירת האנטישמיות לעליית קרנו של היטלר. הלטבים לא אוהבים יהודים. צעירים יהודים מתקשים להתקבל לאוניברסיטה, אך באופן כללי היהודים לא נפגעים פיזית, כי יש חוק וסדר במדינה.
אחרי שגמרתי ללמוד בתיכון נשארתי בבית שנה והרווחתי כסף בשיעורי עזר לכל הטמבלים של העיירה. כולם שילמו ברצון. אפילו מנהל בית הספר הליטאי שלח אלי את ביתו.
בכסף שהרווחתי עזרתי לאחותי לעלות ארצה. לא היה שום סיכוי שהיא תקבל סרטיפיקט.
הפתרון היה להזמין צבר מהארץ היודע אנגלית ולעשות חתונה פיקטיבית, וכך לקבל אישור עליית. הקונסול האנגלי לא היה טיפש והוא שאל את הבחור, שנולד ביבנה והגיע לליטא הרחוקה כדי להתחתן, "חסרות בחורות יפות בארץ?.
גיטה אחותי לא איבדה עשתונות וענתה בנחישות: "אדוני, האהבה חוצה את האוקיינוס".."
אסתר יוצאת להכשרה, ובהכשרה צריך לחיות מעבודה – עובדים בבית חרושת וביערות בכריתת עצים.
הבנים עם גרזנים והבנות מנסרות, על עליה לארץ ישראל אפשר רק לחלום. הסרטיפיקטים מחולקים במשורה.
עבדנו בבית חרושת לדיקט. יום אחד לימדנו את כל עובדי בית החרושת לשיר "בהרים כבר השמש מלהטת".. והיית צריכה לשמוע את השירה האדירה שפרצה שם.
כאנשים צעירים בלילות עשינו שמח. השכנים התלוננו במשטרה והעמידו בפנינו תנאי – או ללכת לבית סוהר או לשלם קנס. הבנים החליטו מיד "לשבת", כי אין כסף.
אנחנו הבנות, התלבטנו ולבסוף החלטנו להסגיר את עצמנו ולהצטרף לבנים. באנו, כ-30 בנות, למנהל בית הסוהר והוא נבהל, אין לו מקום לכל כך הרבה אנשים, אבל חוק הוא חוק. ישבנו שלושה ימים בבית הסוהר וכל היום שרנו.
מעבדת השיכורים
ב-1940 משתלט השלטון הסובייטי על לטביה. ההכשרה מתפרקת והחלום על עלייה לארץ נגוז.במשטר הסובייטי ליהודים יותר קל ללמוד באוניברסיטה, ואסתר לומדת מדעי הטבע ורפואה.
באחד הימים מגיעים נציגי הקומסומול ומבקשים לגייס צעירים לחזית כצוותי עזרה ראשונה. אסתר מתנדבת.
כל המתנדבים עוברים קורס קצר בעזרה ראשונה.
חשבנו שנלך ישר לחזית, אבל לא. הם פחדו שאולי אנחנו מרגלים, אז שלחו אותנו קודם לגיבוש בקולחוז. היינו ארבע בנות מלטביה שהגיעו אחרי מסע ארוך מריגה לקולחוז "הדרך הנכונה", במועצה הכפרית "מעבדת השיכורים" על גדות הנהר שכרינה. בכפר אין חשמל ואת המים שואבים מהבאר.
ב-1941 הגיעה המלחמה לרוסיה ובכפר-קולחוז הקטן הזה לא היו בכלל גברים. כששאלתי בתמימותי איפה כל הגברים, השיבו לי: חלק "הוגלו" לצבא וחלק "יושבים".
אני, שלא ידעתי כלום, שאלתי: "מה זה יושבים? הם צריכים לעבוד..."
הנשים צחקו: "יושבים בבית סוהר על גניבות, על חוליגניות".
מבין הגברים היחידים שנשארו בקולחוז היה אחד בריא וחזק – והוא היה מנהל עבודה, והנשים עבדו...מה זה עבדו... הנשים סחבו את השקים, חרשו עם הסוסים וכשהסוסים היו מתעייפים, הנשים היו קושרות את עצמן למחרשות.
והעוני, איזה עוני היה שם. משפחות שגידלו קצת ירקות ליד הבית וכמה תרנגולות או פרה בחצר, יכלו בקושי להתקיים. אותנו לקחו לדלל תירס, בגלל שאיחדו את החלקות של האיכרים (בעקבות המהפכה). ראינו את ההתחלה של השדה, אבל לא ראינו את סופו. קילומטרים של שורות תירס.
כשבאנו לקולחוז קיבלה את פנינו היושבת ראש שנאמה נאום פטריוטי: "תדעו לכן בנות שיש מלחמה וצריך להתאמץ". כולנו הסכמנו איתה. קיבלנו חדר, אבל לא היה לנו מזון. כששאלתי אותה: "מניין נקבל מזון"? היא ענתה ביובש: "מפונה (כך הם קראו לנו – "המפונים), את יודעת שבקולחוז מקבלים תשלום רק בסוף השנה, איתי, אתן עוד תהיו חייבות לנו..."
אני לא שתקתי: "סליחה, היושבת ראש, אז אנחנו נעבוד שנה שלמה ורק בסוף השנה נאכל?"
התחשבו בנו ונתנו לנו חצי קילו קמח והשאר – "תסתדרו". עם מעט הקמח אפינו לחם. עשינו לנו קצת מרק וגנבנו מדי פעם אוכל – דבר שהיה בגדר סיכון חיים. אני עצמי ראיתי איך אחת דוקרת את שכנתה רק בגלל שזו גנבה לה קצת חציר לפרה.
ארבעה חודשים "מבלות" הבנות בקולחוז. ארבעה חודשים של רעב תמידי. בכל רחבי ברית המועצות מתבקשים לאטבים להתגייס לדיוויזיה הלטבית כדי להילחם בגרמנים, והפנייה מגיעה גם ל"דרך הנכונה". הבנות, בלי לחשוב פעמיים, מביעות נכונות לצאת לחזית.
שירות בתחנת נפגעים
קודם כל אכלנו. אכלנו מרק עם חתיכות דג בפנים וזו הייתה סעודת מלכים אחרי הרעב בקולחוז.
עברנו טקס השבעה וקיבלנו מדים. המדים כללנו מכנסי רכיבה, חולצה, חגורה, סגין וגם ברזנט נגד גשם ורוח.
נעליים קיבלנו, אבל בלי גרביים. היו חתיכות של בד פלנל ובזה עטפנו את הרגליי.
את הנעליים סגרנו בחותלות. הכול היה בסדר כשקיבלת ציוד בגובה שלך, אך בשבילי, גם כשנתנו את המספר הכי קטן, מה אני אגיד לך... החולצה הגיעה לי לברכיים וכולם התגלגלו מצחוק עד שהתרגלו.
הדיוויזיה הלטבית לא יוצאת מיד לחזית. קודם כל עוברים אימונים ארבעה חודשים ואסתר לומדת עזרה ראשונה בצורה אינטנסיבית, ומשרתת בתחנת נפגעים של הגדוד. תחנת הנפגעים קרובה מאוד לקו הראשון של החזית, משם נשלחים הפצועים לבית חולים שדה.
בשנה הראשונה של המלחמה – 1941-1942 – הצבא הרוסי ברח כל הזמן מהגרמנים, לא נסוג בצורה מסודרת אלא ממש ברח.
הבלגן חגג. אני זוכרת שיום אחד הגענו לאחד הכפרים ואמרו לנו: אתם חייבים להתפנות מהר כי הגרמנים באים, ואנחנו רצים, ועוד איך רצים, אף אחד לא מסתכל על השני ובגלל יכולתי הספורטיבית נשארתי אחרונה.
אחת הרופאות הלטביות ראתה אותי כושלת מאחור, באה לעזור לי ומשכה אותי ביד.
כשהגענו למקום מסתור, הטחתי, אני הילדונת ברופא הראשי: "איך זה שאתה – בעל כושר ספורטיבי – רץ קדימה ולא מסתכל אם כולם רצים אחריך?" – הבחור הסמיק מבושה.
באילו סוגי פציעות טיפלתם?
טיפלנו בכל. את חושבת שאם יוצאים למתקפה חוזרים לפי סוגי פציעות? זו הייתה תחנת איסוף גדודי, כל מי שנפצע הגיע אלינו – בלי ידיים, בלי רגליים, נפגעי ראש...
מה יכולתן לעשות?
קודם כל לעצור את הדם. ידענו לקבע רגל או יד. אם היה פצע באזור הבטן, צריך להשכיב את הפצוע, לשים אגדים ספוגים בווזלין סטרילי ולקשור בקשר שלא ילחץ מדי.
איך עמדת בזה מבחינה רגשית?
התרגלנו לכל דבר. אספר לך סיפור. פעם אחת היינו באוהל עם פצועים ובא לראיין אותנו כתב צבאי. היו באוהל גם כמה מפקדים בכירים ואנחנו, הבנות, יושבות ומספרות. פתאום מתחילה הפגזה, מה זה הפגזה.. הכול רעד סביבנו.
את הפצועים שיכולנו השכבנו על הארץ. אחרי כמה דקות אחת הבנות מסתכלת סביבה ושואלת בפליאה: איפה כל הקצינים?
לא יכול להיות שהם יצאו החוצה. בחוץ, גיהינום.
והנה, מתחת למיטות הפצועים אנחנו רואות מגפיים נוצצים, אחר כך סגין, אבל לא ראינו ראש. שלוש גופות בלי ראש. נבהלנו! כשההפגזה נגמרת לאט לאט הם התחילו לצאת מתחת למיטות.
נשמנו לרווחה. ברוך השם – הראש קיים.
תרומת דם תמורת לחם
בין היציאות לקרב ולתופת מופיעים גם כמה רגעי מנוחה, רגעי אושר שבני אדם מחפשים גם בעולם טרוף-חושים. באותם רגעי מנוחה אלו מכירה אסתר את חברה הראשון, גבר חזק ויפה.אבל ימי האושר מעטים. הבחור נקרא לחזור לחזית, לדיוויזיה הרוסית ואסתר נשארת לבדה כשהיא בהריון. חודשים של ציפייה למכתב הכזיבו, עד שמתברר לה שהבחור מצא מישהי אחרת.
כשאסתר עומדת ללדת היא נאלצת לנסוע בטרמפים לבית חולים במוסקבה.
ילדתי את אריה בגיל עשרים ושמונה, בבית חולים שתיפקד בתקופת מלחמה ולא היה בו מה לאכול.
לחולים אחרים היו משפחות שבאו לאזור והביאו קצת אוכל.
אני הייתי בודדה, בלי בית ובלי מכרים. קראתי לתינוק אריה כדי לשאוב כוח מהשם וגם מתוך מחשבה שאם לא אגיע לארץ ישראל, השם הזה מקובל גם ברוסיה.
אחרי כמה ימים נשלחתי לסנטוריום לאם ולילד שהיה לא רחוק ממוסקבה. המקום היה יפה אך היו שם ילדים פעוטים אסופים, ילדים נורא מסכנים. בגלל הזנחה ובגלל מחסור בתרופות, ילדים רבים חלו ומתו.
למזלי הרע, מרוב עצבים ומתח לא היה לי חלב להיניק את הילד ובגלל המחסור וגניבות של הנשים המטפלות נתנו לילדים חלב מהול במים, גבר שגרם לשי לשולים והתייבשות.
ערב אחד ישבתי ליד הבן שלי, שהיה חלש, רזה ומסכן ובכיתי בדמעות שליש. אחת האימהות ניגשה אלי ואמרה: "תראי, לי יש הרבה חלב. אילו הייתי מקבלת עוד מנת לחם, היה לי מספיק חלב גם בשביל הבן שלך". מיד הייתי מוכנה לוותר על מנת הלחם שלי, הכול כדי להציל את בני. והאישה אומרת: "מטומטמת, את תמותי, ומה יעשה הילד בלעדייך?"
במקרה נודע לי שיש בסנטוריום שיטת טיפול כזו: לוקחים דם מאנשים בריאים ומזריקים לתינוקות כדי לחזק אותם וכל מי שמוכן לתרום דם, מקבל מנת לחם. מיד קפצתי על המציאה, תרמתי דם, קיבלתי לחם ונתתי אותו לאותה אם שהיניקה את הבן שלי. הילד התמלא קצת והחל להבריא.
אך האיום על חייו של התינוק הקטן עדיין רב, ולאסתר מוצע לשוב למוסקבה, לבית חולים המתמחה בטיפול בתינוקות. ושוב היא מוצאת את עצמה ביד אחת עם ילד עטוף בשמיכה וביד שנייה מזוודה, נלחמת מלחמת קיום כדי להיכנס לרכבת הנוסעת למוסקבה.
בבית החולים מקבל הילד טיפול עם הרבה אהבה, ויום אחד מקבלת אסתר חיבוק חם מאחת הרופאות: "אמאל'ה, אל תדאגי, הילד שלך יבריא". אסתר בוכה מרוב התרגשות.
כשהילד הבריא הרופאה שאלה אותי: "לאן את חוזרת?". לא היה לי לאן לחזור, אלא לאותו סנטוריום לאם ולילד.
והיא אומרת לי: "אל תחזרי לשם, הילד שוב יקבל זיהומים. אם את רוצה לשמור על חייך וחיי בנך, סעי ללטביה.
בלטביה יש כבר סדר ויותר אוכל."
לטביה כבר הייתה משוחררת מהגרמנים. החלטתי יחד עם חברה שגם לה היה ילד לנסוע ללטביה. הגענו לריגה באחד הלילות הכי קרים של דצמבר, בלי לדעת לאן לפנות. קיבלנו כתובת של אישה מאחת הבנות שהיו בבית החולים. היא הייתה בטוחה שאימא שלה תקבל אותנו.
דפקנו בדלת. האישה ראתה אותנו עם שני התינוקות על הידיים וסגרה בפנינו את הדלת. "אין לי מספיק עצים לתנור", טענה.
בכל נפתולי החיים שעברתי לא הגעתי לרגע של ייאוש, אך הפעם הייאוש גבר עלי.
מה נעשה עם שני תינוקות בכפור הזה?
בקומה הראשונה באותו בית הציצה אישה מאשנב החלון, ראתה אותנו ויצאה אלינו בבהילות: "מה אתן עושות בלילה שכזה עם תינוקות?" סיפרנו לה והיא הכניסה אותנו לביתה, תוך קללות על שכנתה חסרת הלב.
היא חיממה והאכילה אותנו ואת הילדים. האישה הזו נתנה לנו מקום לינה ועזרה לנו עד שהסתדרנו במקום מקלט אחר. היא האישה שהחזירה לי את האמון בבני אדם.
ביום הכרזת המדינה עלתה אסתר עם בנה אריה לארץ.
לאחר מספר ימי שהות במחנה מעבר הגיעה לקיבוץ עין-גב.
בעין- גב הכירה את גרשון פיין ז"ל וממנו נולדו שלושת בניה.
שנים שימשה אסתר כאחות בקיבוץ. היום היא כותבת ומלמדת ספרות במועדון "גיל הזהב" שבעמק הירדן.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה