יום רביעי, 30 באפריל 2014

סיפורם של איסר וחנה לביא


איסר במרעה

תמיד חשבתי שסיפור אישי - מכתב- צילום - מסמך - הם העדות הטובה ביותר לחיי הורינו שבאו לאין ויצרו את היש.
לכן שמחתי לקבל את סיפורם של חנה ואיסר לביא שנכתב לנכדיהם- למען הדורות הבאים..

סיפור רועים- סיפר איסר לביא


ידוע לך נכד יקר , שעד לפני 13 שנה היה קיים בקיבוצנו עדר צאן גדול במשך 32 שנה.
העדר היה מהמשובחים ושמו יצא למרחקים עקב טיבו והצלחת העובדים בו. באחד הימים החליטו החברים הצעירים שעבדו בו לא להחזיק יותר בעדר ומוסדות מהקיבוץ החליטו למכרו.
לזיכרון הימים בהם עבדתי בעדר והייתי יוצא למרעה בימים חמים וקרים, בימי חמסין ומטרי מגשם לספר לך את אחת מחוויותיי שקרתה לי בימים ההם.

היה זה יום חורף גדול.הייתה הפסקה בגשמים ובשעות הבוקר יצאתי עם העדר למרעה באזור עין סוכר והגבעות הסמוכות בדרך למשמר העמק.
כל היום שרר מזג אויר חורפי אך בלי גשם.קר היה ולעיתים זרחה השמש.היה זה בחודש פברואר והצמחייה הייתה עשירה ויפה והעדר אכל לשובע.לפנות ערב אספתי את העדר והתחלתי לעלות על השביל מעין סוכר בכיוון הביתה.
כיום באותו תוואי של השביל הסלול למשמר העמק.
לפתע ראיתי מראש העדר בו צעדי שכבשה אחת מפגרת ועוצרת ע"י המזבלה שהיתה אז קימת בין גבעת ג'וערה וההר ממול.
חשבתי שהיא מצאה שיריים מהפסולת השפוכה.אך לפתע נשכבה הכבשה ולא המשיכה ללכת עם העדר.ניגשתי קרוב אליה והנה אני רואה שהיא מתאמצת להמליט כי אכן זו עונת ההמלטות ולעיתים קרובות הכבשים המליטו במרעה ואז היינו מכניסים את הטליה לתרמיל שעל הגב וכך היינו חוזרים הביתה לפעמים עם 3-2 טלאים.

איסר גוזז כבשה


לפתע התחיל לרדת גשם חזק מלווה ברד, רעמים וברקים.העדר שהיה בדרך הביתה התחיל לרוץ בבהלה.החלטתי להשאיר את הכבשה על יד הפסולת ולמהר להביא את העדר לדיר  ורק אחר כך לחזור בעגלה ולהביא אותה יחד עם הטלה  בעגלה.כך עשיתי, וכשהגעתי לדיר סיפרתי מיד לאלה שחיכו לחלוב את העדר את אשר קרה.אני ונוניק (נתן זמיר) רתמנו סוס לכרכרה ומיד ירדנו לוואדי איפה שהשארתי את הכבשה.
כבר החשיך והגשם לא פסק ואנו התקרבנו למקום.
במרחק הבחנתי כאילו שני טלאים כבר עומדים על יד הכבשה ויונקים יפה.היו לנו מקרים של המלטות תאומים ואלה היו נעמדים על רגליהם ומיד מתחילים ביניקה.אך כשהתקדמנו לכבשה הבחנו שאכן אחד היצורים הקטנים היה אמנם טלה , אך השני היה תן שכנראה רצה לחקות את הטלה והתחיל אף הוא לינוק , אך הופתענו שהוא גם פצע את עטין הכבשה.
מיד הרימונו נוניק ואני אבנים למען מלגרש את התן ואף זעקנו בקולות גבוהים להפחידו.
התן נבהל ומיד הרים רגליו וברח ואילו אנחנו הרימונו את הכבשה והטליה והכנסנו אותם לכרכרה לתוך מצע הקש שהכינונו וכיסנו אותם יפה.

יום שבת, 26 באפריל 2014

מלחמת הילדים




מ ל ח מ ת    ה י ל ד י ם

אמונה גפני עשתה דוקטורט על גורלם של ילדים יהודים שהוסתרו ל ידי נוצרים פולנים בשואה. בעבודתה, נחשפה לסיפורי גבורה והישרדות מופלאים של ילדים שנשארו בחיים כנגד כל הסיכויים, אך גם לסיפורם האנושי של הפולנים שהצילו אותם, מכל סיבה שהיא. כשהיא מדריכה כיום סיורים של מבוגרים וילדים בפולין, היא מנסה לנפץ מיתוסים רבים. כמו למשל, שכל הפולנים אנטישמיים.

עופרה בריל, "הדף הירוק" – 27.4.2000

לאחר הצבא למדה אמונה גפני מיקנעם אמנות בסמינר "אורנים" וטעמה לימודי פילוסופיה. זנחה את הצד היצירתי שבאמנות לטובת התמחות ב"הבנת האמנות". שנים עסקה בהוראה, התחתנה, ילדה את ילדיה ושוב חזרה ללימודים. הפעם הכיוון היה ספרות. באותה עת הצטרפה לאימא שלה לנסיעה לפולין. השהיה בפולין ריתקה אותה ועוררה בה שאלות רבות. התשובות שקיבלה מהמלווים לא סיפקו אותה. היא החליטה להוסיף לימודי היסטוריה, וכיום היא מלווה סיורים בפולין.

כשאת מדריכה בפולין, האם יש לך מגמה מסוימת אליה את חותרת?

גפני: "כן, יותר ממגמה אחת. ראשית, ליצור איזון בדגשים בין נושא השואה לבין החיים היהודיים בפולין במשך כמעט אלף שנים, כולל הסיבות להתהוות קהילה יהודית כה גדולה בחבל ארץ זה.
אני חושבת שיחסינו עם העם הפולני והמדינה הפולנית מאוד טעונים. ישנם הרבה סטריאוטיפים בשני הצדדים. 
צריך ללמוד על החיים היהודיים בפולין, מערכות יחסים שנוצרו, הסיבות, לבדוק מיתוסים".

תני דוגמא למיתוס שנוח לנו להאמין בו.

"למשל, שכל הפולנים שנאו יהודים, שמחו על מה שהגרמנים עשו וסייעו להם. האם באמת כולם?
הרי בתוכנו חיים אנשים שניצלו עד-ידי הפולנים. מי בחברה הפולנית סייע לגרמנים ומי סייע ליהודים?
מה כוחו של הרוב הדומם? האם הוא אדיש, פחדן או אמיץ?
אצל מי השנאה ליהודים קיבלה ממדים אקטיביים?
גם אם נגיע למסקנה שיש אמת במיתוס, ישנה חשיבות רבה להצגת השאלות ולימוד הנושא.
דווקא ההימצאות בשטח האירועים מאפשר העלאת השאלות ובדיקתן, שאלות שלא בטוח שהיו עולות בנסיבות אחרות. ברור לי שטינה ושנאה לא מביאים לשום מקום.
ודאי לא עם נוער וגם לא עם מבוגרים שהם מחנכיו של הנוער, באמירות בבית וברחוב. ברגע שרואים את התמונה בצורה יותר מורכבת, פחות בקוטביות של שחור-לבן, יש סיכוי לדון על הבעיות הכרוכות במסקנות. מה זה הומניזם?
האם זה עומד בקונפליקט ל"עם נבחר" ?
עד כמה מעשה, או אי מעשה, פוגע באחר ?
האם רק האנטישמיות בידלה את היהדות או שליהודים עצמם הייתה חשובה הבדלנות לצורך שימור ייחודם? הניסיון מראה שאנשים שבחיי היום-יום לא פנויים לעיסוק בשאלות אלה, מוכנים לדון בהן בזמן ביקור בפולין. הזמן והמקום מאפשרים זאת".

ילד בגיטו לודג' 1942 מבריח אוכל למשפחתו 

מהי טובת העם היהודי

במהלך הסיור בפולין אמונה מתבלת את הסיפור ההיסטורי והעובדות הקשות גם בסיפורים אנושיים.
סיפורים קטנים על אנשים החיים איתנו. חלקם היו באותה תקופה ילדים או נערים שהסתובבו בדרכים או חיו במשפחות פולניות.
נושא שהוא חלק מעבודת הדוקטורט שלה, הנכתבת באוניברסיטת בר-אילן, בהנחיית פרופ' דן מכמן.

אגדות פקיעין

מתוך גלריה תמונות- ציור של הכניסה לפקיעין


מאגדות פקיעין


שתילת עצי החרוב המצויים בפקיעין מיוחסת על-ידי חלק מהתושבים הערביים של הכפר לר' שמעון בר-יוחאי.
חלק מתושביו מייחסים זאת גם לבני יעקב, ולכן הם נקראים: "החרובים של בני יעקב".
שנה אחת, בהגיע תורה של נערה פלונית מבנות פקיעין, באה משלחת גובי- המס לביתה, שהיה סמוך לחרובים.
הצעירה חמקה וברחה דרך החלון, והסתתרה בין עצי החרוב הסבוכים.
חברי משלחת המס רדפו אחריה כדי ללכדה. כאשר ראתה הצעירה את הרודפים מתקרבים אליה, הרימה קולה בתפילה לאלוהים, למען יציל אותה מפני זדים אלה, וביקשה שעצי החרוב יגנו עליה.
תפילתה נענתה, ומתוככי החרובים של בני יעקב יצאו לשונות אש, ששרפו את כל המנסים להתקרב אליה.
לשונות הלהבה אף רדפו אחרי שאר חברי המשלחת, ליחכו את בגדיהם ושרפו אותם. כל חברי המשלחת
הונסו הרחק אל מעבר לאדמות פקיעין. מאותו יום בטל מס זה, בזכות עצי החרוב של בני יעקב.

(נרשם על ידי מנעם חאדד מפי זקני פקיעין, 
אגדה ארץ-ישראלית-ערבית-נוצרית)


עפרה בריל, "חותם" 20.4.1979 ( תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה )

בפקיעין זו תחוש את נשמת ההיסטוריה, כך באגדה וכך גם במציאות. בתיה השוקעים בצלע ההר, שריגי הגפן המבצבצים ועוטרים כל גג במטריה של ענבים, האנשים הזקנים היושבים בצידי דרכים ומעלים קטורת של זיכרונות, הם העדות לכך.
בהדרכתו של מנעם חאדד פגשתי את פקיעין הקסומה, שיש בה עדיין סיפורי אגדה ויש בה פולקלור יפהפה.
מנעם חאדד, המשמש כמורה בבית-הספר בפקיעין, הוא בוגר מדעי הרוח ביהדות ואת עבודת הדוקטורט שלו החליט לעשות על הפולקלור שבכפר הולדתו פקיעין.
הוא מספר: "נולדתי בפקיעין, בית-ספר יסודי למדתי כאן, בית-ספר תיכון למדתי בכפר רמה (בשנת 1954-1955), נשבר לי מהר מאוד, כי היינו צריכים ללכת ברגל מפקיעין לרמה, ובאותה תקופה בתי-ספר תיכוניים ערביים היו בלתי נסבלים, בלי ספרי לימוד, בלי כיתות מתאימות.
במקרה באותה תקופה ביקר בפקיעין פרופ' דב נוי, שהיה אז העורך הספרותי של עיתון "האומר". התקשרתי איתו, והוא, יחד עם מנהל בית-הספר ברמה עודדו אותי ללכת ללמוד בבית-ספר תיכון עברי.
גמרתי תיכון בנהריה, והוצעה לי משרת מורה בכפר. באותה עת להיות מורה זה היה מכובד מאוד. נתפתיתי והתחלתי לעסוק בהוראה.
לימדתי שנה אחת בחורפיש, ומשם עברתי ללמד בפקיעין.

יום חמישי, 24 באפריל 2014

נישואים נוסח גרוזיה


צילומים של חתונה גרוזינית מסורתית


נישואין נוסח גרוזיה

הגרוזינים נוהגים לרשום את מתנות הנישואים שקיבלו, כדי שיוכלו להחזיר בחתונה הבאה מתנות שוות-ערך...

עופרה בריל,  4.5.1982

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה
הצילומים -רקדנים גרוזינים בחולון - איציק בירן ואייל לנדסמן

כאשר רוצים לחקור מנהגים והווי חיים של חברה מסוימת, מתמקדים בעיקר באותם טקסים שהם המעברים החריפים ביותר בחייו של האדם: גיל המצוות, הנישואין, הלידה, המוות.
המעבר לחיי נישואין מלווה בטקסים שונים בכל חברה בעולם. טקסים שיש בהם ביטוי להווי החיים והמנטאליות בהם חיים שני בני הזוג.

מאיה גבע, אנתרופולוגית צעירה, עוסקת זה כשלוש שנים במחקר מורשת יהדות גרוזיה.
במסגרת עבודתה, הוזמנה מאיה לטקסי נישואין רבים של זוגות צעירים מקרב העדה הגרוזינית.
 הגרוזינים הם עדיין עדה מלוכדת, חלק גדול ממורשתם השתמר, אך קשה לעצור בעד תהליכים המפוררים את המסורת בעטיים של החיים בסביבה מודרנית.

הנה כך נעלמים מן העולם אט-אט רבים מן הטקסים שהיו נהוגים בחתונה הגרוזינית המסורתית.
מאיה אוהבת את הגרוזינים ומתקוממת בכל מאודה כאשר משמיצים אותם דרך הכללה.
צריך לבוא אליהם, היא אומרת, להתקרב, להקשיב, לנסות להבין את המנטאליות.
אם מתקרבים אליהם, אפשר לחוש בחמימות הרבה שיש בהם. שיחזור טקס הנישואין שמביאה בפני מאיה, הוא זה שנהגו יהודי גרוזיה לחוג בארץ מושבם ושנים אחדות לאחר עלייתם ארצה.

היום, ,בזכות" ההשפעה של החברה "המודרנית" שלנו, נעלם הרבה מהטקס המסורתי. 
"העדה הגרוזינית נוצרה ממגוון של קהילות עירוניות וכפריות" מספרת מאיה. "יש שוני בין קהילה לקהילה של פרטים קטנים בטקסים הנהוגים בכל קהילה – אך אין הבדל במהות העיקרית.
בעדה הגרוזינית, הבת מתחתנת בגיל צעיר מאוד, חמש-עשרה, שש-עשרה.
אחד המשברים הקשים שעברו על הגרוזינים בקליטתם בארץ נבע מחרדתם לבנותיהם הצעירות, שמא יידרדרו הללו לתרבות רעה. לכן עשו הכול כדי להערים על חוק הרבנות, והשיאו את הבנות הצעירות בגילן מהמותר על-פי חוקי הרבנות בארץ (.."עתה מעירה מאיה בחיוך, שמעתי שהרבנות נכנעה ומביאה הצעת חוק המפחיתה בשנה את גיל הנישואים"). 
את שואלת על משברים בחיי הנישואין? יש משברים, אבל קשה לדעת עליהם, כי בדרך כלל הם נפתרים בתוך הקהילה, אם על-ידי הרב, אם על-ידי החכם, שהוא מנהיג פנים קהילתי. לרוב, בני העדה הגרוזינית מעדיפים להתחתן עם בני עדתם (היום כבר אפשר למצוא הרבה זוגות מעורבים), אך הפתגם "...טוב לבשל את השעועית במים שהישקו והצמיחו אותה" – עדיין תופס אצלם".
טקס הנישואין מחולק לשלושה שלבים:
א. החופה, בבית הורי הכלה.
ב. התהלוכה מבית הורי הכלה לבית הורי החתן.
ג. החגיגה בבית הורי החתן.


"החתן מגיע לבית הורי הכלה לפני החופה, בלווית תהלוכה של כליזמרים; לפני היכנסו לבית, נערך טקס קצר הקשור בנעילת הדלת.
ילד ממשפחת הכלה נועל את הדלת, החתן דופק בדלת עד שהילד מקבל ממנו כסף ונותן לו להיכנס.
יש בטקס הזה מההומור וההיתול (התפרקות מהמתח הרב שהיה כרוך בכל התהליך של המשא ומתן לפני החתונה). אם הכלה ממתינה לחתן עם צלוחית בצק. בבצק נעוצים נרות דולקים.
האם מסובבת את החתן סיבוב אחד והוא נועץ את אצבעות ידיו בבצק.
אחר-כך היא מסובבת אותו שוב. החתן נותן לכלה את בגדי החתונה, בגדים שקנתה משפחתו.
הכלה נותנת לחתן את בגדיו, שקנתה משפחתה שלה.
נשים ממשפחת החתן עוזרות לכלה להתלבש. הלבוש אינו מיוחד, שמלת כלה לבנה והינומה המכסה את הפנים. כאשר הכלה מוכנה כבר, כותבים את הכתובה עם הרב (בחתונה גרוזינית מנהלים את החתונה יחדיו, רב מהרבנות הראשית וחכם מהגרוזינים).

יום שלישי, 22 באפריל 2014

הגר של הבדואים

ילדה בדואית רועה - ביר אוגדה 1981 (מתוך אתר סנונית)


הגר של הבדואים

באחד הימים יצאה הגר לאסוף עשבי תבלין לעבודת ההוראה במכון הזואולוגי של "אורנים", ופגשה בשדה בשתי נשים בדואיות. מאז אותה פגישה הפך הכפר הבדואי ערב-אל-כביה לביתה השני. היא חיה בתוכם,למדה את מנהגיהם, השתתפה בשמחות ובאבל.
היא מספרת על חיי הבדואים בצפון הארץ ואומרת:"חשוב לנו להכיר את השכנים שלנו, כי איך אפשר לשפוט בלי להכיר?"

עופרה בריל, "חותם" – 13.3.1981
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

להגר קולמן שתי אהבות. את אהבתה הראשונה היא מראה לנו בגאווה, במכון הזואולוגי של סמינר "אורנים". בחדר גדול סדורות בארונות זכוכית כל ציפורי הארץ, מפוחלצות. המראה כל-כך חי, שנדמה לך כי עוד מעט ותשמע את משק הכנפיים מעל ראשך. בין הציפורים הרבות מזדקר גם ראש של שועל, שלד של חתול בר, שלד של דולפין. עולם קסום של בעלי-חיים דוממים.
כשבאות קבוצות תלמידים לבקר, נותנת הגר לילדים שהות להביט ולהסתכל מבלי לומר דבר ולהסביר.
תור השאלות בא אחר כך.

והשאלות רבות. "האם העיניים אמיתיות?"

"לא, העיניים מזכוכית. כיום גם לבני אדם שנפגעו בעיניהם אפשר להתאים עין מזכוכית שתיראה בדיוק כמו עין אמיתית, כך גם לציפורים ולחיות".

"צדים את הציפורים ברובה?"

"לא. בשום אופן. רק פגרים אני מקבלת" וכאן מכינה הגר לילדים הפתעה. "בואו, רוצים גלידה?" והילדים כבר מלקקים בשפתותיהם, והגר פותחת מקרר גדול, כזה שישנו בכל חנות גלידות אמיתית, ומתוכו היא מוציאה פגר קפוא של שחף, וסיס, ובז ועוד...."אם אתם רואים פגרים של ציפורים, תחשבו עלי" אומרת הגר בקריצת עין.

הגר היא האישה היחידה בארץ העוסקת במקצוע פחלוץ חיות. את המקצוע למדה בשוויץ. כאישה בין גברים התמודדה בהצלחה עם ספקות, והפכה את המקצוע הנדיר הזה לאמנות, שהיא נכס לכל אוהבי הטבע.

על אהבתה השנייה מספרת לנו הגר בביתה שבטבעון. הבית כאילו נלקח בשלמות מבית ממכר עתיקות – ארון עץ עם פיתוחים, מיטת כלולות עתיקה, כלי נחושת מרהיבים ביופיים, והוא כולו כמסגד קטן לאהבתה השנייה של הגר – הבדואים.

באחד הימים יצאה הגר לאסוף עשבי תבלין לעבודת ההוראה, ופגשה בשדה שתי נשים בדואיות. הבדואיות הסבירו לה על הצמחים ונוצר קשר ראשוני. מאז נהפך לה הכבר הבדואי ערב-אל-כביה לבית שני; היא חיה עם הבדואים, מכירה את מנהגיהם ומייעצת להם. סובחי ופאטמה ושמונת ילדיהם היו לה למשפחה מאמצת.


בעקבות שירי ארץ ישראל

אליהו הכהן

בעקבות שירי ארץ ישראל

בתכניתו "על הדשא" מצליח אליהו הכהן לרתק אל המסך הקטן את המוני בית-ישראל. בערב ראש-השנה הוא עשה זאת בקיבוץ מעברות, וכמעט ש"גנב" לעצמו את החג. דמותו הכובשת וידענותו הרבה מהווים בתכנית את התשתית להצלחה .

עופרה בריל
"חותם" שנות השבעים
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

אליהו הכהן הוא דמות מוכרת וידועה לחובבי הזמר הישראלי. כשאתה נפגש עימו, מוקרנת אליך אהבה מיוחדת במינה לארץ-ישראל ומקורותיה, תרבותה ושירתה.
הידע הרב בתולדות ארץ-ישראל שצבר הכהן משאיר אותך קסום ומופתע.
בביתו אוסף הספרים הנדיר ביותר על "ארץ-ישראל". הוא רוכש ספרים מכל חלקי העולם, שבהם עדויות – ולו אף קצרות – של אנשים אשר ביקרו לפני מאות בשנים בארץ-ישראל.
אין כמעט שיר שנכתב בארץ הזו, שאליהו הכהן אינו מכירו, על מקורו ורקעו.

מספר אליהו הכהן:
"מדי שנה נכתבים בישראל כ-600 פזמונים ישראליים. אבל בנכסי אוצר הפזמון, העוברים לדורות הבאים נשארים  רק כשלושים-ארבעים מהם. כל היתר נעלם כמוץ הנידף ברוח.
חלק גדול מהפזמונים הוא פרי השעה. היה, אגב, מי שהציע לפרק את המלה פזמון לשניים: פי-הזמן, עבר זמנו-בטל קורבנו. אפשר לומר שהרבה שירים שהיו פעם פזמונים, נחשבים היום לשירים קלאסיים.
לו היה אלתרמן מוציא חוברת פזמונים של אותם הימים, והיה כולל בה את השיר "כלניות", ”אני מצפת" ועוד שירים רבים מפרי עטו, היינו קוראים לאותם פזמונים "שירים שליחם לא נס".
על ההבדל שבין שיר לפזמון אפשר לשבת ולשוחח שעה שלמה.

קורה אצלנו שמלחינים לוקחים שיר והופכים אותו לפזמון!

אליהו הכהן:
"שוב, אני חוזר על השאלה, למה אנו קוראים פזמון?
ישנם כאלה הטוענים שזהו הבית החוזר בשיר, וישנם הטוענים שפזמון מעיד על רמת השיר.
אם השיר רציני, הוא אינו יכול להיות פזמון, כי פזמון זהה עם משהו קליל, האומנם?
האם פזמון הוא רק פרי השעה?
הייתה מלחמה, וכתוצאה מהמלחמה נכתב שיר כמו "דודו".
השיר נכתב רק על רקע המלחמה, אבל אנו לא נוכל לומר כיום, ש"דודו" הוא פזמון. לעומתו שיר ששרנו "שארם א-שייך חזרנו אליך"... הוא כן פזמון, משום שהיה טוב לזמנו, ונכתב בעיקר למען לעודד את החיילים באותה תקופה, פזמון מגויס".

יום שבת, 19 באפריל 2014

הרופאה הקטנה מהעמק

חנה אדר כרופאת ילדים 1991עם התינוקת אלה הרפז מבית אלפא- צילום דוד יניב- באדיבות ארכיון יפעת



הרופאה הקטנה מהעמק

במשך עשרים שנה, כאשר עבדה כרופאת ילדים בצפון, ביקרה חנה אדר כל שבוע ב-44 קיבוצים ומושבים. היום, בגיל שמונים, עם זיכרון צלול וחד,היא עובדת בארכיון קיבוצה יפעת. "בבתי הספר בדקתי ילדים, שעד היום מספרים על החוויה שעברו כשבדקתי במקומות רגישים", היא מספרת."לא הפשטתי לגמרי, רק הצצתי. קרה שרק הופעתי בבית הספר – והבנים ברחו".


עופרה בריל, "הדף הירוק" – 1.1.1998


בגיל שמונים, עשו לחנה אדר מקיבוץ יפעת אירוע גדול של "אלה הם חייך", יחד עם ד"ר יבלונקה מעפולה. חנה, רופאת ילדים, עובדת היום בארכיון יפעת, וזוכרת לפרטי פרטים את עבודתה רבת השנים, קודם כמתמחה, ואחר כך כרופאה של ילדי העמק.

היא נולדה בצ'כיה. הוריה עסקו בהוראה, ואמה רצתה שתהיה מורה לשפות, אבל היא התלבטה בין ארכיטקטורה לרפואה. 
"כבר ב-1933, במפעל למתכת, ידעו לעשות מבחן פסיכומטרי לפועלים ולפקידים, ומי שעשה את המבחן היה מכר של ההורים. ההורים ביקשו שאלך למבחן". 
חנה ניגשה למבחן, ושם נאמר לה שיש לה תבונה טובה, ראייה ממדית, יכולת לשרטוטים, אבל אין לה מספיק דמיון, ולכן לארכיטקטורה לא תצלח. לעומת זאת, התבונה הטובה והיכולת הממדית חשובה מאוד לאנטומיה, ולכן מתאים לה להיות רופאה.

כך התחילה חנה את לימודי הרפואה בפראג בשנת 1933, כאשר מסריק שלט בצ'כיה והאווירה החברתית הייתה טובה. חנה הייתה תלמידה חרוצה ואמביציוזית והצליחה בלימודיה. בדיוק שמונה עשר יום לפני שהיטלר הגיע לפראג, קיבלה את הדיפלומה ומיד התחילה לחפש, יחד עם בעלה, דרך להימלט ממולדתה.

לאחר מסע של ארבעה חודשים בים, הגיעו השניים, ב-1939 לנמל תל-אביב. האנגלים רצו למנוע מהאוניה להגיע לחוף וירו בכיוונה, ושניים נהרגו. 300 נוסעים קפצו למים ושחו לחוף, שם המתינו מאות מתושבי תל-אביב, שהעלימו בתוכם את העולים. אלה שנשארו על הסיפון נלקחו לסרפנד וכעבור עשרה ימים שוחררו.

חנה: "הייתי עולה בלתי לגאלית ולא היה לי סיכוי לקבל עבודה, לכן קיבלתי מה שהציעו לי – שמירה בבית-חולים לחולי רוח, שהיה ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.
בלילה אחד קיבלתי 40 גרוש , וזה היה הרבה כסף, אבל הוא לא הספיק לנו, כי שמרתי רק לילה אחד
בשבוע. 

נרשמתי להסתדרות הרופאים (אז כבר היו רשומים כמאתיים וחמישים רופאים ללא רישיון).


באותו זמן היו בארץ כ-660 אלף יהודים, ועל כל 300 נפש היה רופא. אחרי חצי שנה בארץ, הזמינו אותי מטעם קופת חולים לעבוד כאחות שכירה בקבוצת השרון (היום קיבוץ יפעת). כשהאחות החולה, שאותה החלפתי חזרה לעבוד, רצו להעביר אותי לקריית עמל.
זה לא מצא חן בעינינו והחלטנו לנסות להתקבל לחברות בקבוצת השרון. הודעתי שאני מוותרת על מקצועי כאחות ועובדת כמו כולם בבית ילדים ובמטבח, ורק פה ושם עשיתי מילוי מקום של רופאים באזור.

יום שישי, 11 באפריל 2014

פרשת נחלאות


פרשת נחלאות
הביאה לדפוס עופרה בריל

צילום בתיה רזניק


הפעם הלכתי בעקבות הרעיון לטעת פרדס חדש לקיבוץ באדמת נחלאות. רציתי לספר את סיפור "פרשת נחלאות", שעל פי כתבה שהתפרסמה ב'ידיעות אחרונות', נחשבה לשערורייה ציבורית שהיקפה היה מדהים, והיא הראשונה בתולדות הקמת המדינה.
במוסף הכלכלי של 'ידיעות אחרונות' מביא הכתב צבי לביא את הסיפור על "חוות נחלאות- השערורייה הציבורית הראשונה" (ידיעות אחרונות- 09.05.2008)
מתוך הרשימה אני מביאה פרקים נבחרים המספרים את הסיפור.



בשנה השישית לתולדות המדינה התחוללה הפרשה הראשונה והגדולה מכל שערוריות השחיתות הציבורית המאורגנת – בכירי הסוכנות ומשרד החקלאות הפקיעו לעצמם אלפי דונמים מאדמות הלאום, והקימו חוות פרטיות, שהיו עשויים להתעשר מהן. הרעיון לא יצא לפועל, אבל חלק מהם הספיקו למכור את האדמות.
שום תיק לא נפתח במשטרה ואף כותרת גדולה לא נכתבה בעיתונים.

עד לא מזמן האוטובוס מעפולה לחיפה היה חולף על פני תחנה מתפוררת, לא הרחק מתל מגידו. "נחלאות", היה כתוב על השלט.
זה היה שמה של חווה חקלאית שנמחקה מהמפה, אחרי שנולדה בחטא סמוך להקמת המדינה, ונשכחה מלב מחמת הבושה.
בנחלאות ייסדה מדינת היהודים את השחיתות השלטונית.
הפרשה הראשונה הזו מאפילה עד היום על כל פרשיות השחיתות הציבורית המאורגנת שהתגלו מאז, גם בסוכנות היהודית וגם בממשלה.

ניצול של הבכירים

בכירי מחלקת ההתיישבות ומשרד החקלאות ניצלו את שליטתם בהקמת מאות מושבים לעולים חדשים, כדי לעשות רווחים לביתם.
את העולים שלחו להיאחז בשממות הנגב ובאדמות הטרשים בגליל ולעצמם הפקיעו אלפי דונמים, ממיטב אדמות הלאום הפוריות בעמק יזרעאל.
בסיוע קופת הלאום הוקמה החווה, לא למגורים מידיים אלא קודם כל להגדלת הכנסתם החודשית, בעזרת פועלים שכירים, אף הם היו עולים חדשים. מצוות יישוב הארץ כחלטורה בשלט-רחוק.

האבות המייסדים של נחלאות תיכננו להקים על אדמת החווה 100 בתים לנופש או לפנסיה.
כל בית אמור היה לקום על חמישה דונם, מלבד 5.000 דונם של אדמות חקלאיות.
השקעתם הסתכמה ב-1.000 לירות סמליות (כשלוש משכורות חודשיות שלהם) ליחידת משק, בתשלומים של 10 לירות לחודש.
לו התגשם חלומם היו צאצאיהם יורשים היום נכס בשווי של מיליוני שקלים...

יום רביעי, 9 באפריל 2014

על חינוך בגן אנטרופוסופי





צריך להיזהר מאוד מאגדות
על גן ילדים אנטרופוסופי


אגדות בנוסח האחים גרים ודומותיהן, כאלה שיש בהן מכשפות ושאר מרעין בישין, אינן מיועדות לגיל הרך. ילדים רכים עסוקים בעולם החושים האופף אותם, ואין להם מוכנות נפשית לקלוט את המסרים החבויים באגדות הללו. לכן, בגן הילדים שלה, הפועל לפי שיטת וולדורף,מספרת כריסטינה לוי סיפורים שיש בהם הרבה הומור וקשר לטבע, לצמחים ולבעלי חיים, ולא כאלה שהטלוויזיה או הקולנוע כבר הצליחו לקלקל. הסיפור אישי שלה, מן הראוי שיישמע גם הוא.

עפרה בריל – חותם (שנות התשעים)
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה




שיטת וולדורף

גן הילדים הראשון בשיטת וולדורף נוסד בשנת 1919,בשטוטגרט, על ידי דולף שטיינר. שטיינר (1864-1925) היה פילוסוף, מחנך ומדען אוסטרי, שהגה ומימש רעיונות חדשניים בתחומי אמנויות, ארכיטקטורה, חינוך, חקלאות, רפואה ובנקאות. כיום יש כחמש מאות בתי ספר, והרבה יותר מזה גני ילדים, הפועלים בשיטה זו. זוהי שיטת החינוך הפרטי- עצמאי הגדולה ביותר בעולם, המקבלת ילדים לגנים מגיל שלוש עד שש. החיים והחוויות בגן מותאמים לריתמוס של היום, של השבוע והשנה, ומגינים על הילדים מפני התבגרות אינטלקטואלית אקסקלוסיבית מוקדמת מדי, כזו העלולה לפגוע מאוחר יותר גם בבריאות הגופנית שלהם. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לפיתוח הדרגתי של יכולת המשחק, התנועה והיוזמה המקורית, וכן לדמיון היוצר של הילד, כדי לעודד את כוח הרצון והאינדיווידואליות. קבוצת הגיל המעורבת מהווה סביבה הדומה לחיים, לסביבה המעוררת הרגלים וכשרים חברתיים.העיקרון הפדגוגי היסודי הוא לימוד מתוך חיקוי שלפעילויות בעלות טעם ומשמעות, כגון, תהליכי זריעה, קציר, טחינה ואפייה, שימוש בחומרים טבעיים בטוויה, צביעה ואריגה, טיפול בצמחים ובבעלי-חיים. תפקיד נכבד שמור לגנן או לגננת, הנותנים דוגמה אישית ומופת. בגן וולדורף משתמשים בצעצועים טבעיים ופשוטים.
במגע עם חפצים איכותיים, צמחים, בעלי-חיים ובני-אדם שראוי ללמוד מהם, מתעצבת אישיות הילדים. בתהליך שיתוף ההורים, ובשיחה הפדגוגית על הילדים, מנסים להפוך את הגן למקום חינוכי משמעותי, המשפיע על כל חייו של
הילד. חשיבות רבה יש להבנה ולשיתוף הפעולה בין ההורים לבין הגננים, בנוגע להתפתחות הגופנית, הנפשית והרוחנית של הילדים. למשל, כמו בהכנה לקראת ובחגיגה של מועדים וחגים. מעמדו החברתי והתרבותי של הגן מצביע, לפחות
באופן פוטנציאלי, על מרכזיותו החינוכית בקהילה ועל משימותיו החשובות.


ירושלים של זהב




כתר ירושלים של זהב



תכשיט וגם שיר

תכשיט בלתי-מזוהה של מלכה אוגריתית,עורר את חוקר המקרא שלום פאול ללכת בעקבותיו, ולגלות את מקור המונח ואת התכשיט עצמו.

עפרה בריל – על המשמר 17.5.83

הכול מכירים את שירה המפורסם של נעמי שמר "ירושלים של זהב", אך לא כולם יודעים ש"ירושלים של זהב" הוא תכשיט עתיק יומין. 
יש המכירים את המונח, אך סבורים שהוא ענק התולה על צוואר האישה.

שלום פאול, חוקר מקרא ומרצה בחוג למקרא באוניברסיטה העברית הלך בעקבות התכשיט וגילה את מקור המונח ואת התכשיט עצמו. סיפורו מאלף. 

"התגלית הייתה מעין תוצאה מבורכת של מחקר אחר. בתוך רשימה ארוכה של תכשיטי מלכה אוגריתית נמצא תכשיט שלא זוהה. אוגרית הייתה העיר הראשית לתרבות כנענית שפרחה ב-1400 לפני הספירה. תרבות זו תרמה רבות להבנת צפונות המקרא ולשון המקרא. שפתה הייתה שמית צפון-מערבית.

התכשיט לא זוהה בשל שמו. שם התכשיט נכתב בשומרית, הלשון הקרובה הקדומה ביותר עלי אדמות, ותרגומו המילולי היה "עיר של זהב". השומרולוגים לא הכירו מונח כזה, אולם אנחנו הכרנו אותו מהמקורות שלנו. וכאן התחיל המחקר.

שמחתי על האפשרות לעזור בזיהוי תכשיט בעזרת המקורות שלנו.
כל-כך הרבה שנים ניזונים חוקרי המקרא מפירות המחקר של המזרח הקדום, שתרם רבות להבנת המקרא. מה טוב שיכולנו להפוך את היוצרות ולהאיר את הבלתי ידוע שלהם בעזרת המקורות שלנו.

יום שבת, 5 באפריל 2014

יום חמישי, 3 באפריל 2014

המלכה אבדוקיה

המלכה אבדוקיה    או: מיליון מטילי זהב לארץ הקודש

בשל סכסוך עם בעלה, גורשה הקיסרית אבדוקיה מארמון המלוה והתיישבה בירושלים.כאן, סייעה לשקם את חורבות ירושלים וחומותיה, בנתה כנסיות ובתי-תמחוי, בתי-חולים ומנזרים. עושרה הרב גרם לפריחה כלכלית קצרת- ימים, שירדה לטמיון עם מותה ב - 460, יחד עם שמה של הקיסרית שתרומתה לא זיכתה אותה בהיסטוריה של ארץ-ישראל.


עופרה בריל – "חותם", 28.11.1980

( תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה ולניר אורטל עורך "עת מול" על הקישורים לצילומים)

1.מטבע הזהב של אבדוקיה שנטבע בקונסטנטינופול (אינסטנבול) בין השנים 425-429
2.דמותה מצויירת באבנים ששובצו בלוח שיש- מכנסייה ביזנטית באיסטנבול
3.סיפור קורות חייה
4. תמונת פסלון- ראש (אולי משקולת) מהמוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול
5. מטבעות באיכות גבוהה- שמה ותוארה (בקיצורים) "אליה אודוקיה האלוהית"

בתולדות ארץ-ישראל יש מקום של כבוד לנשים שיצרו היסטוריה בזכות מעשיהן.יש מהן שזכו ל"כותרות ראשיות" ומקומן בהיסטוריה הובטח, ויש שידוע עליהן מעט מאוד אף כי תרומתן להיסטוריה של ארץ-ישראל לא הייתה מבוטלת. 
אחת מאלה היא הקיסרית אבדוקיה.

התקופה היא מחצית המאה החמישית לספירה.
הכנסייה הנוצרית שולטת בארץ ביד רמה ועולם של שלטונות רומא קשה ביותר. חוקים, שכל מטרתם להקטין את מספר היהודים בארץ ולמנוע את התפשטותה של הדת היהודית מוטלים יום-יום.
מנהיגי הכנסייה רוצים את ארץ-ישראל כמדינה "נוצרית" טהורה. 
החוק מתיר פרעות ביהודים והרס בתי-כנסת.

בשנת 408 לספירת הנוצרים, עולה לשלטון ברומא הקיסר תיאודוסיוס השני.
כדי "להקל" קצת על סבלם של היהודים, נאסרים עליהם במקומות שונים מעשי שעשועים המקובלים בחג הפורים, בכלל זה הצגת המחזה של תליית המן ושריפתו.
איסור זה בא בהשפעת הכנסייה, למען ביטחונם של היהודים, אך ההתפרצויות האנטישמיות חוזרות ונישנות.

אבדוקיה הייתה אשתו השנייה של הקיסר תיאודוסיוס ונקראה בשמה הראשון אתנאיס.
 היא גדלה כהלנית בבית אביה, וקיבלה השכלתה אצל מורה הלני שלימד באוניברסיטה של אתונה.
רק לאחר שבחר בה תיאודוסיוס, בשנת 421 להיות לו לאישה ולקיסרית, קיבלה את הדת הנוצרית.
אך התרבות ההלניסטית נשארה נטועה עמוק בליבה. היא עסקה בספרות, חיברה שירים ונאומים בנוסח הספרות היוונית.
כנוצרייה אדוקה, ביקרה אבדוקיה בארץ לראשונה בשנת 438-439.
באותה תקופה גדלה חשיבותה של הארץ בעיני הנוצרים בהיות האחד המקורות הראשיים להספקת עצמות של קדושים, שהביקוש להן הלך וגדל בעולם הנוצרי.
אחד ממפעליה של אבדוקיה קשור בגילוי עצמותיו של סטפנוס הקדוש.

המלכה אבדוקיה




"היטיבה ברצונך"

בשל סכסוך עם בעלה, גורשה הקיסרית מהארמון, ואז ביקשה רשות לחזור לארץ-ישראל ולהתיישב בירושלים. בטורי הרכילות של הימים ההם סופר על הרקע לגירוש הקיסרית ברוח הסיפור העממי (למוטיב הסיפורי יש מקבילות רבות, מהמיתולוגיה היוונית ועד לפרשת "אותלו"). הקיסר נתן לקיסרית תפוח יפה כאות הוקרה. הגברת לא העריכה במידה מספקת את ערכה של המתנה ונתנה את התפוח לאחד משרי צבאו של הקיסר (על טעם וריח אין...). השר בתמימותו הרבה (או בערמומיותו, מי יודע נבכי ליבו של גבר) החזיר את התפוח לקיסר. הקיסר הזמין את אשתו הבוגדנית ושאל איפה התפוח, והיא בתמימותה ענתה "אכלתי אותו!". אבדוקיה גורשה מהארמון אך לא נושלה מנכסיה הרבים.

אבדוקיה מחזיקה באמונה המונופיזיטית, פלג מסוים בנצרות. באותה תקופה החל ויכוח על היחס בין היסודות האלוהיים והאנושיים בישו עצמו. מזיגה זו של האלוהות והאנושות הוסיפה כוח לנצרות במאות הראשונות, אך הפכה אחר-כך למקור של חילוקי-דעות חריפים. הדביקות בדת הביאה את אבדוקיה לבניית חומות ירושלים, בה ראתה שליחות של קדושה משמיים. 
בתהילים פרק נ"א פסוק י"ח כתוב: "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים".
בתרגום השבעים ליוונית המילים "היטיבה ברצונך" תרגומן "אבדוקיה".
לכן אמרה המלכה, על אודותיי נאמר הפסוק הזה, וראתה את יעודה בבניית החומות. היא הרחיבה את החומות וכללה בהן גם את בריכת השילוח (החומות מחזיקות מעמד עד סוף המאה הי"א, 1099 – כאשר הצלבנים צרים על ירושלים).  

יום רביעי, 2 באפריל 2014

זייפן בין החומות


(תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה)

"פרשת שפירא" התחילה בין חומות ירושלים לפני מאה שנה, שיאה בסכום של מיליון לירות שטרלינג מאוצר המלכה ויקטוריה והמוזיאון הבריטי, וסופה בכדור אקדח במלון קטן ברוטרדם.

עופרה בריל, "חותם" – שנות השמונים
(הרשימה הזו נכתבה כמה שנים לפני הוצאת ספרה של שלומית לפיד (כחרס השבור) .
(הצילומים מתוך חוברת שהוציא מוזיאון ישראל- ירושלים בשנת 2000  בעקבות תערוכה -זיוף אמיתי- חייו וזמנו של זייפן העתיקות מוזס וילהלם שפירא -את התערוכה אצרה עירית שלמון)

בראשית המאה התשע-עשרה התחילה התעניינות

מוזס וילהלם שפירא- אוסף שולמית לפיד תל אביב

כלל עולמית בירושלים. אפשר לומר שזו ראשית תקומתה של העיר. 
האוכלוסייה היהודית, שבראשית המאה הגיעה לאלפיים נפש, גדלה עד סוף  שנות ה-60 ל-11 אלף. 
את הגידול הרב אפשר להסביר בסובלנותו הגדולה יותר של
השלטון.
בשנים 1831-1840 היה בירושלים שלטון מצרי,שהיה פתוח לשינויים הרבה יותר מהשלטון התורכי שקדם
לו, ואף היה מושפע ממעצמות אירופה. 
הדבר התבטא בהקלות למיעוטים, 
שאפשרו להם התפתחות וחופש יחסי.
השלטון המצרי היה חזק הרבה מקודמו ואכף משטר וסדר.
הבדואים רוסנו, השוד בדרכים פסק והביטחון הכללי גבר.
כתוצאה מכך גדל מספר המבקרים והנוסעים המערביים שהגיעו לירושלים, וכן התעצמה העלייה היהודית לעיר הקודש. האווירה בירושלים התחילה להיות הרבה יותר
מתקדמת ומודרנית.

צליינים מכל העדות הנוצריות באו לבקר במקומות הקדושים לנצרות. הם הגיעו לרוב באוניות מפרש ליפו ומשם לירושלים על גבי בהמות. יעדם העיקרי: ביקור בכנסיית הקבר. מועד ביקורם היה לרוב בחג-הפסחא, עת נערכו בכנסיה טקסים חגיגיים. העיר התפתחה ויכלה לספק את השירותים הדרושים לתיירים הרבים שפקדו אותה. עד אותה תקופה, מגיפות שפרצו מדי כמה שנים, בגלל חוסר תנאים סניטריים וצפיפות הדיור, גרמו לכך שרק מעטים באו לבקר בעיר הקודש וירושלים נשארה עיר קטנה, מנוונת ובלתי חשובה.
בתיאורי הנוסעים המערביים שבאו לבקר בירושלים אפשר למצוא את האכזבה הנוראה, במוצאם עיר נחשלת ועלובה, עיר של חורבן והרס. רק המעמיקים יותר הבחינו כי אין זה אלא מראה חיצוני, וכי מתחת למעטה החיצוני מצויה עיר היסטורית-תרבותית אפופת הוד עבר.

במאה התשע-עשרה הייתה התפתחות של הארכיאולוגיה הכלל-עולמית. ארכיאולוגים התחילו לחפור ולחקור בשרידי העבר בכל רחבי העולם וגם ירושלים זכתה לתשומת לב. הגיעו אליה חוקרים אנגלים רבים, מדדו אותה, ציירו אותה, עשו מחקרים, וכתבו מדריכי תיירים. המנזרים של הפראנציסקנים והדומיניקאנים – כל אותם מרכזים דתיים שעד אז עסקו במחקר טהור של ספרות נוצרית ודברי פילוסופיה דתית – התחילו לעסוק בדברים יותר פרוזאיים: מחקרים מקראיים ארצישראליים, טבע, נוף ארצישראלי; היו שאספו פוחלצים של חיות האופייניות לארץ; ההתעניינות חבקה עולם – גיאולוגיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה. הישוב היהודי בירושלים היה מעוניין לעודד תיירות יהודית למקומות הקדושים ליהדות, והתחיל מסחר לסיפוק תשמישי קדושה מסורתיים.