יום רביעי, 9 באפריל 2014

על חינוך בגן אנטרופוסופי





צריך להיזהר מאוד מאגדות
על גן ילדים אנטרופוסופי


אגדות בנוסח האחים גרים ודומותיהן, כאלה שיש בהן מכשפות ושאר מרעין בישין, אינן מיועדות לגיל הרך. ילדים רכים עסוקים בעולם החושים האופף אותם, ואין להם מוכנות נפשית לקלוט את המסרים החבויים באגדות הללו. לכן, בגן הילדים שלה, הפועל לפי שיטת וולדורף,מספרת כריסטינה לוי סיפורים שיש בהם הרבה הומור וקשר לטבע, לצמחים ולבעלי חיים, ולא כאלה שהטלוויזיה או הקולנוע כבר הצליחו לקלקל. הסיפור אישי שלה, מן הראוי שיישמע גם הוא.

עפרה בריל – חותם (שנות התשעים)
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה




שיטת וולדורף

גן הילדים הראשון בשיטת וולדורף נוסד בשנת 1919,בשטוטגרט, על ידי דולף שטיינר. שטיינר (1864-1925) היה פילוסוף, מחנך ומדען אוסטרי, שהגה ומימש רעיונות חדשניים בתחומי אמנויות, ארכיטקטורה, חינוך, חקלאות, רפואה ובנקאות. כיום יש כחמש מאות בתי ספר, והרבה יותר מזה גני ילדים, הפועלים בשיטה זו. זוהי שיטת החינוך הפרטי- עצמאי הגדולה ביותר בעולם, המקבלת ילדים לגנים מגיל שלוש עד שש. החיים והחוויות בגן מותאמים לריתמוס של היום, של השבוע והשנה, ומגינים על הילדים מפני התבגרות אינטלקטואלית אקסקלוסיבית מוקדמת מדי, כזו העלולה לפגוע מאוחר יותר גם בבריאות הגופנית שלהם. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לפיתוח הדרגתי של יכולת המשחק, התנועה והיוזמה המקורית, וכן לדמיון היוצר של הילד, כדי לעודד את כוח הרצון והאינדיווידואליות. קבוצת הגיל המעורבת מהווה סביבה הדומה לחיים, לסביבה המעוררת הרגלים וכשרים חברתיים.העיקרון הפדגוגי היסודי הוא לימוד מתוך חיקוי שלפעילויות בעלות טעם ומשמעות, כגון, תהליכי זריעה, קציר, טחינה ואפייה, שימוש בחומרים טבעיים בטוויה, צביעה ואריגה, טיפול בצמחים ובבעלי-חיים. תפקיד נכבד שמור לגנן או לגננת, הנותנים דוגמה אישית ומופת. בגן וולדורף משתמשים בצעצועים טבעיים ופשוטים.
במגע עם חפצים איכותיים, צמחים, בעלי-חיים ובני-אדם שראוי ללמוד מהם, מתעצבת אישיות הילדים. בתהליך שיתוף ההורים, ובשיחה הפדגוגית על הילדים, מנסים להפוך את הגן למקום חינוכי משמעותי, המשפיע על כל חייו של
הילד. חשיבות רבה יש להבנה ולשיתוף הפעולה בין ההורים לבין הגננים, בנוגע להתפתחות הגופנית, הנפשית והרוחנית של הילדים. למשל, כמו בהכנה לקראת ובחגיגה של מועדים וחגים. מעמדו החברתי והתרבותי של הגן מצביע, לפחות
באופן פוטנציאלי, על מרכזיותו החינוכית בקהילה ועל משימותיו החשובות.





כרסטינה נולדה בגרמניה. הזיכרונות משנות ילדותה הראשונה מעורבבים אצלה בין תמונות שבאלבום לזיכרון חיים. בגיל חמש איבדה את שני הוריה בתאונת דרכים והועברה לבית יתומים, שם עברה עליה גם תקופת המלחמה. אחרי המלחמה אימץ אותה זוג מבוגר, אצילים גרמניים, ששכלו את שני בניהם במלחמה. בבית אצילים, בטירה גדולה, גדלה כילדה. המסגרת החיצונית, היא אומרת, הייתה מאוד יפה, רהיטים מסוגננים, כלים נאים, בית שנהרס במלחמה ונבנה לאט-לאט, באיכות משובחת, אבל באיכות הפנימית, בחיים עצמם, היה משהו מאוד נוקשה. "אף פעם לא דיברו בבית על המלחמה ועל כל ההרס שהיא גרמה לגרמניה. כאשר הוזכרו שמות יהודים בבית, הם תמיד נשמעו בטון מזלזל, ואני, כילדה קטנה, לא הבנתי. בעיני, לצליל השם "רוזנבאום" או "רוזנטל" היה גוון מאוד מיוחד. חשבתי שאין שמות יותר יפים מאלה, ומי שיש לו שם כזה, צריך להיות אדם מאוד מיוחד, בדיוק ההיפך ממה שהיה מקובל בבית.

כאשר בגרתי קצת והתחלתי לשאול שאלות, תמיד השתיקו אותי: לא מדברים על הנושא הזה כי הוא מרגש את אבא. לימים הבנתי, שקשר השתיקה נבע מכך, שהורי המאמצים היו נאצים פעילים בתקופת המלחמה. את הסקרנות הטבעית של ילדה, הדחקתי. חייתי בעולם משלי שהיה קרוב מאוד לטבע. היו לי הרבה ציפורים, הייתי מרפאה את רגליהן וכנפיהן השבורות. הן היו יושבות לי על הראש והכתפיים, ואחר כך עפות לעצים. למדתי הרבה אמנות ומוסיקה, ניסיתי לבנות לעצמי חומה כדי להישרד".



מאוחר יותר, באוניברסיטה, הכירה את בעלה הראשון, אנטרופוסוף לפי השקפתו. גם היא מצאה עניין בתורתו של שטיינר ושניהם עברו לשוויץ, ללמוד חינוך מיוחד בשיטת וולדורף. ההורים המאמצים קיבלו קשה את החלטת בתם. מעמד האצולה מחייב, והם תלו בה תקוות גדולות. את האכזבה ריככו במקצת ארבעת הילדים שנולדו לבני הזוג. אלא שלאחר עשר שנות נישואין, בעקבות משבר, השניים נפרדו. לאחר זמן, הכירה כריסטינה גבר ישראלי שחי בקנדה, ועברה לגור אתו כמשפחה מורחבת (שמונה נפשות בבית). נוצר קשר יפה בין הילדים לבין הבעל החדש, היחסים היו חמים וחכמים.



דיברתם על אפשרות לחזור ולגור בארץ?

"כן, דיברנו. שמעון, בעלי, מאוד התגעגע לארץ. 'למרות הציונות', כפי שאמר בחצי צחוק. אני בתחילה לא רציתי. כגרמניה הרגשתי את התגובה כלפי מצד הקהילה היהודית בקנדה, פחדתי מה יהיה בארץ. גם סכנת המלחמה הרתיעה אותי".

התקשרת עם יהודי, איך הגיבו הורייך המאמצים?
"הו... זה היה משבר קשה מאוד עבורם. במאמר מוסגר אני מוכרחה לציין ל'זכותו' של אבא, שהוא לא היה שותף פעיל להרג אנשים, אלא סתם פקיד בכיר שעבד במשרד התרבות.
דרך אגב, היה לי גם דוד ממשפחתי הטבעית, שהשתתף ב'פוטש' הידוע נגד היטלר, הוא נתפס והוצא להורג. על כל פנים, הורי, בשום אופן לא היו מוכנים להכיר את בעלי, ואני התעקשתי על כך.
במפגש קיבלו אותנו על-פי כללי אירוח רשמיים וגרמניים. ההתרשמות ההדדית הייתה סבירה, אולם, להפתעתי הרבה, זמן קצר לאחר מכן, בית הורי נסגר בפני לצמיתות.
הם ניתקו כל קשר. כשאימא נפטרה לא הודיעו לי וגם לא כשאבא נפטר. מהירושה הגדולה שלהם לא הותירו לי דבר. לפעמים נדמה לי, שהירושה הזו, שלא קיבלתי, אינה רק חומרית.
"החלטנו לעלות לישראל. את לימודי העברית שלי התחלתי באוניברסיטה בקנדה, ואחר-כך שיפרתי אותה תוך הפעלת תיאטרון בובות בארץ. הצגתי בבתי-סוהר, עיירות פיתוח, גני ילדים ברחבי הארץ, וזו הייתה דרך נהדרת ללמוד עברית. בגלל עומס ומאמץ חליתי ונאלצתי, לצערי, להפסיק עם תיאטרון הבובות. התחלתי להעביר קורסים לסיפורי עם למבוגרים. לפני כשלוש שנים פתחתי בכפר שמריהו גן ילדים על פי שיטת החינוך של וולדרוף".






אגדה זה לא סתם סיפור


ברחוב האורנים שבכפר שמריהו, בקומת קרקע, ממוקם הגן של כריסטינה. גן שביציאה ממנו חצר גדולה ובה עץ אגוזים ענק, עצי לימון ומנדרינות, בית עץ קטן ונדנדה. בגן עצמו ובחצר אין למצוא חפץ מפלסטיק, הכול מעץ וצמר טבעי, אבל מה שמייחד את כריסטינה הוא גישתה לסיפורים ולאגדות לילדים.

"על-פי השקפתי ודרך עבודתי, האגדות בנוסח האחים גרים ודומותיהן, באופן כללי, לא מיועדות לגיל הרך. הן ארוכות מדי לטווח הקליטה הפעילה של הילד, ולא מתאימות מבחינת המוכנות הנפשית למסרים של מעשיות מסוג זה. המוכנות לזה מתפתחת יחד עם המודעות של הילד לרע, לשקר, למוסר, לצדק – אחרי גיל שלוש או ארבע, אך לא הייתי פוסלת את כולן. יש כמה אגדות קצרות שאני מביאה לילדים בכל מיני צורות סיפוריות, אבל אני מאוד נזהרת, כי אגדות צריך להתחיל לספר מגיל חמש ומעלה. כל דבר בחינוך צריך לתת בגיל הנכון. בסיפורים שאני מספרת לילדים, יש הרבה הומור וקשר לבעלי חיים. כמו, למשל, סיפור עם דרום-אמריקאי על פרעושון וכיננית.


פרעושון וכיננית חיו יחד בעץ, יום אחד, פרעושון אמר לכיננית: תדאגי לבית ואני אלך לי לקניות. פרעושון הלך וכינונת בינתיים מנקה את הבית. שוטפת סירים, וכל-כך מתעייפת מהעבודה הקשה, שהיא נרדמת.
כשהיא מתעוררת, היא מרגישה שחם לה בבית, יוצאת ונרדמת תחת שיח ורדים שבגינה. פרעושון חוזר הביתה והנה כינונת איננה. קורא לה וקורא לה...וכינונת איננה. כי היא הרי ישנה תחת שיח הורדים שבגינה ולא יכולה לשמוע אותו.
פרעושון נלחץ. איפה את, כינונת? לפתע עולה במוחו המחשבה, שאולי כינונת נפלה לתוך סיר הבישול, ואם כך אין לו מה לעשות בבית והוא חייב לעזוב את הבית.
המחבת שומעת שפרעושון רוצה ללכת, וגם היא קופצת ומצטרפת. השניים מגיעים לשולחן, ופרעושון מספר לשולחן, שכינונת נפלה לסיר הבישול ולכן החליט לעזוב יחד עם המחבת וגם השולחן מצטרף, ואז גם הדלת מצטרפת (חשוב לשמור על הסדר, כי בסוף זה הולך אחורנית).
החבורה יוצאת לגינה עצובה. פתאום הם שומעים רשרוש של העץ. הם מספרים לעץ על כינונת, והעץ מוציא שורשיו והולך אחריהם. מגיעים לגינה, ובדיוק ברגע זה מתעוררת כינונת מהשינה, פותחת עיניים ורואה את החבורה העצובה מגיעה אליה. צוחקת כינונת, צוחק פרעושון, צוחקים המחבת, השולחן, הדלת והעץ, כשמוצאים את כינונת מתחת לשיח הורדים.
וכך, כל החבורה חוזרת למקומה: העץ לאדמה, הדלת לקיר, השולחן לרצפה, המחבת לכיריים ואתם יודעים מה עוד קרה? כינונת העמידה את סיר הבישול ובישלה לכולם מרק טעים...

עולם הדימויים שלך הוא עולם הטבע?

"כפי שסיפרתי לך, חיות , צמחים, רוח, ירח, שמש".

ואין בעולם הזה שום מכשפה, שום אש?

"לא בצורה נחרצת, כפי שאמרתי, לא מתאים לגיל הרך. הצרה בימינו, שילדים רבים פוגשים את המכשפה בטלביזיה, בסרט או בספר, בלי הקונוטציה הנכונה, בלי להיות מוכנים נפשית ואינטואיטיבית, מה קורה למכשפה כשהיא בצדק נשרפת בתנור, אחרי שהיא כמעט שרפה את הנזל לגרטל. הכול כבר מתערבב להם בראש, ואם מספרים בגן את הסיפור שהילדים כבר מכירים מהטלביזיה – זה אבוד. לכן, אם אני כבר מביאה אגדות, אני מביאה אגדות שהילדים לא מכירים, כשי ששפת האגדה תיפול ותיקלט על שטח בור, שטח נפשי לא מקולקל, האדמה הנפשית הקטנה שבתוכם.
"אגדות עם הן נושא ענק, צריך להבין את היסודות, מאיפה צמחה האגדה? איזה מין עולם היא מביאה לידי ביטוי? איזו מין שפה זו? ולמה כל-כך קשה לנו היום עם השפה הזו? כל פעם שרוצים להגיד על משהו שאין זו אמת, אומרים: זה סתם סיפור, סתם אגדה.
אני באה מהכיוון האומר, שאגדה אינה סתם סיפור, לאגדה יש מציאות ואמת שלה, אבל ברמה של תודעה אחרת, תודעה מיתולוגית עתיקה, שצמחה כשהאנושיות הייתה בתקופת הילדות שלה.
כשם שהיום, אל הילד הרך, אי אפשר להגיע דרך מושגים מופשטים אלא באמצעות תמונות, עשייה, תנועה, מגע-חושים. כך היה גם עם האנושיות העתיקה, כשהאנושות רצתה להגיד משהו, היא עשתה זאת בתמונות, במיתוסים, בסיפורים, שהפכו עם השנים לאגדות עם".

כלומר, את אומרת, שאיבדנו את החוויה האנושית?

"נכון. איבדנו את החוויה הבתולית הזו, אבל אי-אפשר לשלול את ההתפתחות.
אי-אפשר לומר, שכל מה שהיה פעם היה טוב והיום הכול רע. כמו שהאדם עובר מילדות לבגרות בטוב וברע, כך גם ההתפתחות האנושית. יש מחיר לכל דבר.
לא צריך לבכות על דברים שאיבדנו בדרך, אלא לדעת ולהבין איפה כל דבר עומד.
אם מבינים שהאגדה נולדה מתוך תודעה מיתולוגית, מבינים גם שאסור לספר את האגדה כלשונה, כי זה באמת שטויות, אין מכשפות, חיות לא יכולות לדבר, העצים לא יכולים לזוז וכל מה שמתרחש באגדות לא יכול להיות, כי זה לא מציאותי. ואז מכניסים כל מיני פרשנויות, מושגים מודרניים לאגדה, כדי לעזור לנו להבין אותה. אבל בכך עושים עוול לאגדה.
במקום לנסות להבין מה פירוש תודעה מיתולוגית, למה זה עבד כך ומה סיפור האגדה רוצה, בעצם, להגיד? באגדה אין שקר, זו למעשה מציאות אחרת, כמו שהמציאות הטבעית של הילד בגיל הרך היא מציאות אחרת מהמציאות של האדם הבוגר".


"הילד הקטן חי מתוך הזדהות מלאה בינו לבין העולם שבחוץ. באופן אוטומטי הוא מחקה את מה שמסביבו, הוא כמו מראה המחזירה את מה שבא מבחוץ. הילד לא יכול לחשוב בצורה מגדירה, אין לו גבול-גדר בינו לבין העולם ולכן גם אין טעם לבוא אליו במושגים, בהגדרות, בהסברים, כי הוא לא יכול לקלוט, הוא לא בנוי להבנה כזאת, הוא בנוי להבנה דרך החושים, דרך החוויה, דרך הקול והתמונה".


איך זה מתבטא בעבודה בגן שלך?


"בגן שלי אני מדברת הרבה אל הילדים דרך תמונות, סיפורים וסמלים, וזה לא שקר, זאת הרמה של הילד, ויש הבדל ויש תוצאה. אם, למשל, אני אומרת בכעס לילד 'תפסיק לקחת את הפטיש ולדפוק כל הזמן במסמרים! אל תעשה רעש עכשיו!', זה אולי משפיע עליו רגעית, אך לעיתים הוא יעשה דווקא. אבל אם אני אומרת בטון שקט 'אתה יודע? השולחן עדיין לא מוכן, הוא לא התעורר, השולחן עוד נח, הוא יתעורר יותר מאוחר, הפטיש עייף מכל העבודה שעשה אתמול, בוא ניתן לשניהם עוד קצת לנוח ואחר-כך אני אבדוק, וכשהם יהיו מוכנים אגיד לך'. תאמיני לי, זה עובד נפלא. הילד מקבל את האיסור-בקשה שלי בלי בעיות, בלי כעסים ואחרי שעה הוא בא אלי לשאול 'השולחן כבר התעורר?'.
אחד המפתחות לגיל הזה הוא מניעת התנגשויות, אם יודעים לפגוש בילד היכן שהוא עומד".


שומר הנר בגן

על אחד הקירות בגן של כריסטינה תלויה מחרשת עץ, כמו אלה שעדיין חורשים בהם בכפרים נידחים. המחרשה אינה לקישוט, היא משמשת ככלי עבודה. בגן של כריסטינה הילדים זורעים, קוצרים ואופים את הלחם בעצמם. לשאלה למה חשוב ליצור את הלחם עם הילדים, היא עונה: "כי יש הבדל גדול בין הדרך שהאדם הבוגר לומד לבין זו של הילד. הבוגר, קודם מקבל אינפורמציה, רעיון, ואחר-כך מתחבר לזה בסימפטיה ואנטיפטיה, כדאי או לא כדאי. אצל הילד זה בדיוק להיפך, קודם הוא רוצה לעשות, להתנסות, אחר- כך הוא מתחבר לעשייה בסימפטיה ואנטיפטיה, ואחרי שהוא עשה והרגיש, נוצר אצלו המושג. אני יכולה להסביר בגן שלי במושגים מופשטים איך נוצר הלחם: זורעים, קוצרים, טוחנים, לשים – והנה יש לחם. הדברים ייכנסו מאוזן אחת ויצאו בשנייה. אבל ברגע שהם שותפים בעשייה,מתחילת התהליך ועד סופו, הם מבינים היטב את המושג".

איך את מעבדת עשייה כזו בסיפור?

"לפני החריש, אני מביאה את הילדים לשדה ברגליים יחפות, אנחנו יושבים סביב המחרשה ואני מספרת איך ברא אלוהים את גרעין החיטה הראשון:

יום אחד אלוהים הודיע למלאכים שלו בשמים, לבוא אליו ולאסוף את כל היצורים שבעולם, כי יש לו משהו חשוב לומר להם. המלאכים יצאו לעולם והביאו את כל היצורים. אלוהים אמר לכולם: "היום בראתי את גרעין החיטה!".
הוא לקח ביד הגדולה שלו את גרעין החיטה והמשיך: "עכשיו אתם צריכים לעזור לגרעין החיטה להיות חזק!".
אלוהים אמר לשמש: "תאהבי ותחממי את גרעין החיטה".
אמר לירח: "תודיע לגרעין החיטה מתי מגיע הלילה".
קרא לרוח, לגשם, לחמור, לאיכר לחרוש את השדה, לפרה, לשלשולים ובסוף גם לנמלים (את הנמלים הוספתי בשנה האחרונה, כי יש לי ילד בגן שנורא מתעלל בנמלים, ולכל היצורים בעולם יש זכות קיום...)
אחרי שאלוהים הודיע לכל היצורים מה העבודה של כל אחד, לקח את גרעין החיטה גבוה לאור השמש, הניח אותו באדמה, כיסה אותו – והחיטה צמחה.

את מאלתרת סיפורים, או שהם קיימים באגדות עם?
"אני עושה הכל: ממציאה, מאלתרת, מתרגמת מחומר כתוב, אך משתדלת להעביר את הסיפור לנופים הישראליים, לטבע הישראלי, שמאוד שונה מנופי שוויץ או נורווגיה".

כיצד נקשרים חגי ישראל?
"חגים מתקשרים נהדר. את רוב חגי ישראל אנחנו חוגגים על-פי עונות השנה. החג צמח מתוך הווית הטבע, אחר-כך באו הדתות השונות והוסיפו גם את האספקטים ההיסטוריים-דתיים".

אינכם חוגגים בגן את יום העצמאות, למה?

נכון, על –פי שיטת החינוך של וולדורף, יש צורך לטשטש את הלאומנות וכך, אולי, גם לטשטש את הגבולות בין עם לעם. אנחנו רוצים לחנך ליותר אהבה בין אדם לאדם, בלי קשר מאיזה לאום או מאיזה מדינה, לכן לא מציינים חגים לאומיים בגני וולדורף".

בשעת סיפור בגן, החדר חשוך ובאמצע דולק נר, זה חשוב לאווירה?

"מה את הרגשת?"



אני הייתי מהופנטת.

"זו התשובה. זה פשוט עושה טוב לילד. אבל יש עוד נקודות למה זה חשוב. הסיפור מסופר בסוף היום, כשאנחנו חוזרים מהגינה שבחוץ. מדי יום, בנויה הפעילות של הילדים על כניסה ויציאה, ריכוז ושחרור. בסוף היום חשוב לי לאסוף את הילדים סביב משהו שקט, משהו שהילד יוכל לקחת עמו הביתה.
אני מכבה את האור בחדר, הילד נכנס לחצי חושך, החושך עוזר מאוד לריכוז. אני מכירה היום מצבים, שלילדים קשה מאוד להקשיב לסיפור בלי שעשוע נלווה, בלי הצגה. אני מספרת לילדים בקול מאוד שקט, ועושה כמה שפחות הצגות. בעזרת הנר והחושך ניתנת לילד הזדמנות להיכנס לעולם הדמיון, שזהו למעשה, העולם הפנימי שלו. אני עוזרת לו להשאיר בחוץ את הפומפייה, הסיר, הבובה, האריגה, החלון והדלת, ולשבת סביב אור הנר. 
יש לנו תפקיד של שומר הנר, שזה תפקיד בגן.
ההוויה הזאת עוזרת לילד להרגיש חמש דקות בעולם האגדות, עולם הדמיון, שיש בו הרבה תמונות פנימיות, דבר שהיום, בעולם הטכנולוגי, קשה לתת לילד. הוא נמשך כל הזמן החוצה, ומבחינה נפשית חי בחוץ, לכן הוא מעוצבן;
כך גם אנחנו, המבוגרים, אך לילד זהו נזק ממשי. כדי להיות ילד בריא, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית, צריך לפתח את הדמיון, צריך מציאות פנימית שאינה מיסטיקה, לא שקר ולא חוסר מציאות, אלא מזון נפשי שהילד חייב לקבל, אחרת הוא יצא פגוע, ומי כמוני יודעת זאת".


אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה