יום שני, 7 ביולי 2014

הפסל השבור

זעקת השואה - פסל של נתן רפפורט המוצב בפילדלפיה



הפסל השבור

חנן ואידה הכירו בתקופת היותם תלמידי האולפן בקיבוצנו. כבר בראשית הקיבוץ, בזמנים הכי קשים מבחינה כלכלית, הביאו חבורות וקבוצות מרחבי העולם כדי ללמדם עברית.
האולפן שלנו הפך לשם דבר בקהילות היהודיות השונות. צעירים רבים באו לארץ וביקשו ללכת לאולפן בעין השופט כי השם הזה אמר להם משהו. בקיבוץ הם היו מעורבים בעבודה, בחיי התרבות וכמובן בלימוד העברית.
תדהמה אחזה בחברי הקיבוץ כאשר האולפניסט ממשפחת כהן החליט יחד עם בת זוגתו להישאר בקיבוץ, ולבנות בקיבוץ את ביתם. 
"מה חסר להם באמריקה?", שאלו החברים את עצמם, "איך בחור ממשפחה עשירה מחליט לחיות את חייו בצנעה ובדלות הקיבוצית?" 
הגבות הורמו, אך הזוג הצעיר התיישב בקיבוץ וקשה היה להבחין שיש מאחוריהם משפחה עשירה. הם היו כמו כולם - חיו בצניעות והוסיפו חן מיוחד לרקמת החיים החברתיים.

יוסף חנן וגיא כהן

כשהגיע היום ונולד בנם הבכור גיא, החליט סבא כהן לתת מתנה לנכד.

מה נותנים מתנה לנכד? קשה להאמין, אבל סבא כהן החליט לתת לגיא פסל, ולא סתם פסל אלא פסל שיש לו קשר ישיר לשואת יהודי אירופה.
הַפַּסָל נתן רפופורט הכין פסל ענק שגובהו כשבעה מטר וקוטרו כארבעה מטר, והוא כולו זעקת השואה - סנה בוער שמתוכו עולות דמויות של אמהות, ילדים ולוחמים. הכול משתלב זה בזה, יוצר צורות לא הרמוניות ומסתיים למעלה בלידה - לידת המדינה מתוך מאבק בלהבות.
הכנת הדגם מגבס ויציקתו בברונזה נערכו בפיירטה-סאנטה שבאיטליה. האנדרטה מברונזה הועברה לפילדלפיה. הדגם מהגבס נשאר באיטליה וציפה לגואל בדמותו של הנדבן יוסף כהן מניו-יורק. 
יוסף כהן קנה את יציקת הגבס ממנה נוצר הפסל, תוך כוונה להעבירה לישראל ולהציבה שם.
יום אחד הגיעה בקשה מוזרה למזכירות – האם הקיבוץ מוכן לקבל את דגם הפסל ולהציבו במקום הראוי לו.
הרוחות סערו, דווקא הצעירים בחבורה הטילו ווטו על העניין. מה פתאום להציב ליד הקיבוץ פסל שמזכיר את השואה... האם קיבוץ חקלאי שכמונו יכול להכיל את כל מאות ואלפי התיירים שיבואו לחזות בפסל.
כדי להציב את הפסל, שהיה דגם שביר ביותר, צריך היה לבנות כיפה עם דפנות שיהוו מגן מאיתני הטבע. ובכלל אדמות הרי מנשה מועדות לרעידות אדמה וקשה היה להאמין שהפסל ישרוד רעידה שכזו.
לאחר לבטים רבים הוחלט שכבוד גדול יהיה לקיבוצנו אם הפסל יתנוסס על אדמת עין השופט.

ועדת תיכנון מחפשת מקום לפסל עם הפסל נתן רפפורט



יוסף כהן, אביו של חנן, שקל שוב את מיקומו של הפסל והחליט להציבו ליד קיבוץ לוחמי הגטאות.
נתן רפופורט נסע לאיטליה, פירק את האנדרטה הגדולה, הכניס אותה לארגז גדול שהורם והוכנס לבטן האוניה. אין לדעת מה קרה בזמן שהארגז הושם בבטן האוניה, האם אז קיבל הפסל חבטה או כאשר הוצא הארגז בנמל חיפה.
לקראת עצרת גדולה לזכר השואה בלוחמי הגטאות, שאליה הוזמנו אורחים רבים ובינהם ראש הממשלה דאז, תוכנן להוריד את הכיסוי מעל הפסל ולהציגו לציבור הרחב. ליד המוזיאון הוכן משטח בטון גדול שעליו תכננו לשים את הדגם. אבל כאשר הובא הפסל למקום שיועד לו, הורדו החבלים בזהירות ו..הפסל נשבר לרסיסים.
קשה לתאר את עוגמת הנפש של הפסל, של הנדבן וכל מי שהיה מעורב בנושא.
הפַּסָל לא מצא עוז בנפשו לגשת ולבדוק את הפסל. הוא לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו ואמר בכאב:
"אין בדעתי לאחות את השברים. פסל שבור חשוב כאדם שלבו חדל מלפעום. מת אי אפשר להשיב לתחייה".
גם עוגמת הנפש של יוסף כהן הייתה גדולה. מרוב לחץ שהיה כרוך בקניית הדגם, העמסתו והעברתו לארץ, שכח יוסף לעשות ביטוח לדגם, וכך גם דמי הביטוח לא הוחזרו במלואם. אבל הכסף לא היה העיקר. בעיתון הקיבוץ מנחמים:
"היה רצון טוב מצד הח' יוסף כהן להציל יצירה יהודית גדולה, המנציחה את השואה והגבורה. היו קשיים טכניים עצומים. חיפשו מקום מתאים להצבתו בתנאים נוחים ביותר. המקום נמצא בקיבוץ לוחמי הגיטאות. הפסל הוצב על כנו וקרה דבר נורא - הוא נפל והתרסק.
קיבלנו את הידיעה והזדעזענו. לידידנו יוסף מלוא ההוקרה, כאבנו את הכאב הזה יחד איתך. קבל נא לחיצת ידיים לבבית".

רעיון נוסף היה להציג את הפסל ליד בריכת השחייה



חנן כהן הביא לידיעתי את סיפור הפסל שאביו- יוסף כהן רצה להביא לעין השופט בשנת 1965 .


הפסל של נתן רפופורט

הסיפור שחנן הביא לידיעתי עוסק בכתבה שפרסמתי על דגם הפסל של נתן רפפורט שאביו הביא לארץ.
 "אבא שלי היה איש חלומות לא שגרתי" מספר חנן.
כשהנכד הראשון שלו נולד – גיא, הוא החליט להביא לו מתנה יוצאת דופן, פסל. 
אבא היה מיודד עם הפסל נתן רפפורט  ומאוד העריך את עבודותיו. 
כשההצעה להקים את הפסל בעין השופט הגיעה לידיעת אנשי התרבות בקיבוץ באותם שנים כמו אלכס וג'ין מאיר, הם היו מאוד נרגשים ורצו שהפסל יוקם ליד האולם שרק נבנה. גם המזכירות תמכה ברעיון. 
ההתנגדות להקמת הפסל באה ממקום לא צפוי - הדור הצעיר בקיבוץ, אנשי החטיבה הצעירה. לחבר'ה האלה הייתה גישה לא אוהדת לנושא השואה. הקו שלהם היה שאין לנו קשר לשואה. כמו כן הם טענו שהפסל יביא תיירים לקיבוץ, והקיבוץ הינו יחידה כפרית חקלאית שלא צריך פרנסה מתיירות.
הייתה בעיה נוספת - מכיוון שהפסל לא היה עשוי מברונזה, אלא מגבס, חייבים היו לשים אותו תחת תיקרה של גג. לנו לא היה מקום מתאים לפסל. 
דבר נוסף שהדאיג את החברים היו האימונים באזור שלנו ורעידות האדמה הנובעות מכך. היה חשש שהפסל יינזק. 
הפסל כבר היה בדרכו לארץ. בדחיפות חיפשנו מקום אחר להציבו. באותה תקופה קיבוץ לוחמי הגיטאות הקים אגף חדש למוזיאון שלו. הם מאוד שמחו להציב את הפסל בכניסה לאגף החדש. 
אנטק צוקרמן, חבר לוחמי הגטאות ומלוחמי מרד ורשה, שיכנע את אבא-יוסף להעביר את הפסל ללוחמי הגטאות. 
גולדה מאיר הוזמנה לטקס גזירת הסרט לכבוד הצבת הפסל. הכוונה הייתה להעמיד את הפסל במקום זמני ולהעבירו לאגף החדש שייבנה.
הטקס המכובד פורסם בכל העיתונות, וגם תרומתו של אבא – יוסף כהן, שבזכותו הגיע הפסל לארץ.
השוק הראשון היה כאשר הפסל הגיע עם סדק שנגרם מהנסיעה בים. אנשי לוחמי הגטאות לא וויתרו ואמרו שהם יקימו את הפסל בעדינות רבה, יקיימו את הטקס ואז יורידו את הפסל. בזמן הקמת הפסל הוא נפל ונשבר לחתיכות. למחרת באתי וראיתי. קיבלתי שוק ואבא קיבל התקף לב.
כשהעיתונאים שאלו את הפַּסָל כמה שווה הפסל הוא זרק מספר דימוני –מיליונים.
על סמך האמירה הזו, חברת הביטוח טענה שלא שילמנו מספיק כסף למשהו השווה מיליונים, ולא קיבלנו גרוש מכל הסיפור הזה, רק כאב לב שבא מרצון טוב.


מוזיאון לוחמי הגיטאות


 






אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה