כפר התקווה הגדולה
כשעמד דה-גול ליד קברה הרענן של בתו המפגרת, אמר משפט שהיטיב לבטא את גורלם האכזר של רבים כמותה: "לא זכית אמנם לחיות כמו כולם, אולם את דרכך האחרונה את עושה כמו כולם". לחיות כמו כולם ולעשות הכול שכך יהיה, היא משאת-נפשו של ציבור הורים לילדים מפגרים, הוריםשנתנו יד ליוזמה ברוכה אשר הוליכה להקמתו של כפר-התקווה, כפר שהינו ביתם ומעונם של צעירים המפגרים בשכלם, ואשר עדיין ניתנים לחינוך ואמון, כך שבהתבגרם לא יסווגו כנתמכים על-ידי המדינה.
(היצירות המוצגות כאן הן יצירות של אנשים עם מגבלויות - תודות לשיתוף של האינטרנט עם הקהל הרחב)
עופרה בריל. "חותם" 27.2.1976
"
הנח להם לחיות כמונו, על אף שאינם כמונו" – כתוב בפרוספקט של כפר התקווה.
פרץ רבש, מנהלו הסוציאלי של הכפר, העוזר לצעירים מספר:
"הרעיון הראשוני היה להכשיר את האנשים המפגרים, אחרי גיל החינוך היסודי (עד כמה שהספיקו לקלוט) לעבודה מקצועית, כדי לאפשר את היקלטותם בחברה בעזרת מקצוע.
עם הזמן התברר, שרק אחוז מוגבל מאוד מסוגל להגיע לרמה מקצועית של פועלי עזר.
הרוב הגדול לא מסוגל לעבוד, וודאי שלא להתפרנס מעבודתו. חשובה להם המסגרת המוגנת גם מבחינת פרנסתם וגם מבחינה חברתית".
בעיצוב חיי הכפר שותפים המנהל, ד"ר הירש, פסיכיאטר מרמב"ם – ד"ר ריינר, וסטודנט לעבודה סוציאלית – אריה פינקוביץ, המרכז את הסקטור הלימודי וגר במקום.
(חשוב מאוד שימצא אדם אחראי במשך 24 שעות). לכפר-התקווה מקבלים רק נערים מגיל 14-15 וההסבר לעובדה זו הינו, שילד הסובל מפיגור שכלי, סובל גם מפיגור בהתפתחות האישית, ורצוי – עד כמה שניתן, להביאו לכפר כאשר הוא כבר מסוגל ליתר עצמאות.
בכפר 110 חניכים, כ-30 מהתנועה הקיבוצית (שנכנסה לשותפות השנה).
מהו פיגור שכלי ומה שיעורו?
שיעור המפגרים באוכלוסיה נע סביב 3% (אחד מכל 100 ילדים הוא מונגולואידי, ושניים ממאה סובלים מפיגורים). שיעור הסובלים מפיגור עמוק – קטן למזלנו בהרבה. התשובה לשאלה כיצד נגרמים פיגורים שכליים היא מוכרת: פגיעה במוח. ישנן כמובן פגיעות לאורך כל החיים, אולם בתקופות ההיריון, הלידה והגיל הרך – אחוז הפגיעות גבוה יותר. האדמת, מחלות טוקסיות (הרעלת הגוף) או תרופות מסוימות (טלידומייד) בזמן ההריון, מוכרות היטב כגורמים אפשריים לנזקים במוח.
גם ה"מונגולואיד" משול לתאונה ביולוגית (בתקופת ההיריון המוקדמת), כאשר מתוך סיבה בלתי ידועה חל שיבוש במספר הכרומוזומים של העובר. קרוב ל-8% מן המפגרים נמנים על קבוצה זו. תנאי חבלה אפשריים במוח הוולד יכולים להיווצר גם בעת הלידה. בלידה מאומצת, או כאשר קיים צורך של התערבות מכשירים (כמו מלקחיים).
קבוצת פיגור אחרת מתהווה כתוצאה ממחלות מוח שונות בגיל הרך, בעיקר דלקת-מוח או קרום-המוח. קיימות עוד מחלות אחרות על רקע שיבושים בחילוף החומרים, מחלות טוקסיות, תאונות פיזיות וכדומה. יש צורך להצביע על פיגורים שאינם תוצאות נזק אוגני במוח, אלא תופעות לוואי של מחלות נפש, המונעות מהנפגעים בהן לתפקד בצורה נורמאלית.
קבוצה נוספת הכלולה במסגרת כפר-התקווה, הם חניכים שבנוסף לפיגור, סובלים מאפילפסיה. גם התקפים אפילפטיים ארוכים גורמים נזקים לתאי המוח וכתוצאה מכך לירידת היכולת השכלית.
לא רק מנת משכל
אל "כפר-התקווה" באים נערים שעברו את גיל החינוך היסודי, במסגרות של בתי-ספר מיוחדים. חלקם למד קרוא וכתוב ופעולות חשבון פשוטות. קריאה או כתיבה הם יודעים בדרגות שונות. חשוב לשמור על רמת המשכל כפי שרכשוה בלימודיהם בבתי-הספר המיוחדים. הם לומדים ברמות שונות, נושאים הקשורים לחיי אדם, טבע, עולם, מדינה, יסודות חשבון, קריאה, מוסיקה והתעמלות. המורים – חלקם סטודנטים מ"אורנים", חלקן מורות צעירות מהסביבה – עובדים בהדרכתו של מורה לחינוך מיוחד.
לאיזו רמת התפתחות הגיעו חניכי הכפר (שרבים מהם עברו את גיל ה-20 לחייהם, והבוגר ביותר הינו בן 48)?
משיב פרץ:
"בכפר יש חניכים שמנת המשכל שלהם נעה בין 50-80. הרמה השכלית הנמוכה ביותר היא כשל ילדים בגיל
4-5, הגבוהה ביותר כשל בן 12. ילד בן 12 יכול להיות מאוד אינטליגנטי, אך יש להבחין בעניין ה-אי-קיו (מדד משכל) ולראות את האובייקט בקונטקסט של אדם שלם. יכול להיות אדם בעל ה-אי-קיו ורמת התנהגות אינפנטילית ובלתי בשלה. יש כאן אנשים שמבחינת ה-אי-קיו היו יכולים לחיות בחוץ, אבל מוכרחים במקרים כאלה לבחון את בגרותם הנפשית.
לא מנותקים
סיור עם פרץ במקומות העבודה הוא חוויה מלהיבה. תרועות שמחה ואהבה קידמו אותנו והנערים התרפקו על פרץ, המאזין בסבלנות לשאלותיהם. בבית-מלאכה גדול עוסקים נערים במלאכת הסנדלרות בהדרכת מבוגר, המשמש להם כמטפל וכאח בוגר כאחת. ראינו נערים העוסקים בהרכבת פריטים שונים ממוצרי פלסטיק וביקרנו בענף אריגה, בו מדריכה חברת שער העמקים.
באיזו מידה מסוגלים החניכים לעמוד במשמעת של שעות העבודה?
משיב פרץ:
"קשה לדרוש מהם משמעת בעבודה, אבל כללית אין היעדרות מהעבודה, אלא בגלל מחלה. האנשים מקבלים תרופות, ותרופות הרגעה מגדילות את הצורך במנוחה ושינה. לכן מוקדשות שעות אחה"צ למנוחה. החניכים אינם מקבלים תמורה בעד עבודתם, אך נשקלת אפשרות כזו, על-מנת לדרבן אותם לתרום קצת יותר למען אחזקתם.
כרגיל, קיימת בעיה של מימון, משום שהוצאות האחזקה גדולות מאוד. אפילו עובדים החניכים ומייצרים, יש כאלה המנצלים את עובדת היותם חניכים, ומשלמים להן פרוטות עבור עבודה די מורכבת".
בכפר התקווה עורכים חגיגות. לכל חג מכינים החניכים מופע, פרי ניצחונם על מגבלותיהם. מנגנים בחליליות, שרים או מציגים. את ערבי השבוע הם מבלים ליד הטלביזיה ולעיתים אף בסרטים, בעיקר סרטי נוער. קשה לסגור אותם הרמטית מפני התופעות הקיימות בחברה ומשום כך גם קשה לברור סרטים עבורם. הם יודעים שקיימת אלימות בחברה ומודעים לנושא המלחמה. למוות הם מתייחסים כמו כל נער אחר.
מקיימים חיי מין
באיזו מידה מסוגל אדם מפגר לדאוג לעצמו?
"הבעיה לא כל-כך מוגדרת. משתדלים לקבל לכפר רק אנשים המסוגלים לדאוג לעצמם. יש כיום כ-20 חניכים הזקוקים לפיקוח על סדרי ההיגיינה שלהם. מזמינים אותם למרפאה ורוחצים אותם פעמיים בשבוע. הכלל צריך להיות: עצמאות בדאגה לניקיון החדר (בעזרת אמהות-הבית), ירידה לחדר-האוכל ועבודה – בהתאם ליכולת. קושי מסוים מהווים חניכים הסובלים מדי פעם מתהליכים פסיכוטיים. הודות למסירותו הרבה של פסיכיאטר, המבקר פעמיים בשבוע, ובעזרת אחיות מנוסות, עוקבים באופן יסודי אחר התמונה הבריאותית, והכפר מסוגל להתמודד עם בעיית אחזקתם של חניכים כאלה ונחסכות מיטות במחלקות פסיכיאטריות בבית-חולים".
האם החניכים מקיימים חיי מין?
פרץ מסתייג.
"זהו נושא שאת צריכה לקבל את אישורם כדי לשוחח עליו. באופן כללי חיים חיי מין, אך חיי משפחה אנחנו לא יכולים לאפשר להם, מכיוון שאישיותם של החנזהו נושא שאת צריכה לקבל את אישורם כדי לשוחח עליו.
באופן כללי חיים חיי מין, אך חיי משפחה אנחנו לא יכולים לאפשר להם, מכיוון שאישיותם של החניכים לא מפותחת, אין הם בוגרים דיים גם בשטח המיני.
רק אחוז נמוך מסוגל בכלל לקיים חיי מין. יש כאן זוגות שחיים כבר מספר שנים ביחסים קרובים, אך לא במגורים משותפים. החניכים הם כנים וגלויי-לב, וכל בת המספרת שיש לה חבר, מקבלת באופן סדיר את הגלולה. מאוד לא רצוי שייוולדו להם ילדים. יתכן שהילדים יהיו נורמאליים, אך ילדים להורים מפגרים יש להעביר למוסדות או למשפחות אומנות.
