יום שבת, 13 בספטמבר 2014

הבה נצא במחולות - על כנסי המחולות בדליה

להקה בקרית המחול - כינוס המחולות בדליה 1958


הבה נצא במחול 

לכבוד חידוש כנסי המחול בדליה - שימו לב לפירסומים

(על כנסי המחול בדליה)
פורסם בעלון הארכיונאים "מה נשמע "


כנסי המחול בדליה התקיימו בשנים 1944 – 1968 .כל כנס שיקף במידת מה  את הבעיות המרכזיות שהעסיקו את החברה הישראלית באותה תקופה.
הכינוס הראשון ב-1944 עסק ביצירת תרבות עממית בהקשר להתחדשות הלאומית.
בכנוס השני ב-1947 עסקו באזכור השואה,הדגשת הקשר לאדמה ולנוף והמשך טיפוח יצירה חדשה-ריקודי מעם.
בכנוס ב-1951 ניתן ביטוי למלחמת העצמאות (בשילוב מסכות של חיים גורי ונתן אלתרמן).עסקו בנושא של קיבוץ גלויות,ריקודי מיעוטים,וריקודי עם ישראליים.
בכינוס שהתקיים ב-1958 ניתן ביטוי לריקודי שמחת הקוממיות,ריקודי שלום ואהבה.ריקודי שבטים וחגי טבע וריקודי כוח ועבודה.את המופע ביימה שלומית בת דורי,,,על שלוש במות שהוקמו לרגלי ההר ושיבולים קשרו ביניהן,ערכה שולמית מחזה מרשים ביותר.
כנס המחולות האחרון נערך בדליה ב-1968 במסגרת שנות ה-20 למדינה.בכנס זה ניתן ביטוי לעיירה היהודית,התפתחות ההורה (מתקופת השומר עד ימינו) פולקלור עדות והווי חקלאי.
(מתוך הספר –סיפור מחולות העם בדליה- שכתבה רות אשכנזי)


גורית קדמן


בשבועון  "קול ישראל" משנת 1951 מספרת גורית קדמן (שמה  הקודם גרט קויפמן) מחלוצות המחול העברי בארץ,איך הכול התחיל-

מקטנותי התעניינתי בפולקלור.בימי נעורי הייתי חברה בתנועת הנוער ה"וואנדרפוגל",שוטטתי על פני גרמניה.אספתי שירי עם,השמורים אצלי עד היום,התעניינתי במלאכת מחשבת,תלבושות רקמה וכמובן בריקודים שונים.

כשהכרתי את הציונות הופנתה התעניינותי לאותם שטחים של עמנו.בשנת 1920 עליתי ארצה עם בעלי-ליאו קויפמן.היינו בין מייסדי קיבוץ חפצי בה אחר עברנו לתל יוסף.כשחליתי ארבע פעמים בטיפוס החלטנו להעתיק את דירתנו העירה.
תשומת לבי הייתה מוקדשת לריקוד.
בשנת 1929 ב"בן שמן" נערכה חגיגה לרגל יום השלום העולמי בה בוצעו ריקודי ששה עשרה עמים שונים על ידי אנשי "בן שמן".הם השקיעו עבודה רבה בדבר,
תפרו תלבושות מיוחדות לכל רקוד ורקוד ובשנת 1931 חזרו לאותם ריקודים.איש לא חשב אז על ריקודי מקור ארץ ישראליים,חוץ מברוך אגדתי שהיה המשוגע לדבר.
הוא  שיצר את ההורה הנושאת את שמו.הוא לימד את ההורה שלו לחברי תיאטרון ה"אוהל" והתנה עמם תנאי שילמדו את הריקוד הזה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.
בשנת 1944 התקבצה קבוצה קטנה שהחליטה לערוך את מפקד היש הישראלי..אולי בכל זאת יש לנו רקוד עממי ישראלי בלי שנדע על כך.
החלטנו לערוך כינוס ארצי למחולות בקיבוץ דליה.הימים היו בסוף המלחמה והחלו להגיע ידיעות ראשונות על השואה הגדולה.הוזהרנו לבל נערוך כנוס לריקודי עם-אין זה הולם את השעה.
אך אנו בחרנו בסיסמת א.ד. גורדון האומרת – שאף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי,אצא במחול.
רצינו לעורר כוח חיים ויצירה בעמנו,ההד היה בלתי משוער.
לא פחות ממאתיים רקדנים באו לכינוס ובערב הסיום התאספו כשלושת אלפים איש באותה פינה נידחת בצפון,קיבוץ דליה,שטרם נסלל אליו כביש גישה.

מים מים בששון...

נוכחנו לדעת שהננו רוקדים עשרים ושנים ריקודי עם וכולם שאולים מעמים שונים.פה ושם  הופיעו סימני ריקוד תימני "ומים מים" ריקוד של רבקה שטרומן לפי המנגינה של ע. עמירן לפי הפסוק מישעיהו י"ב –"ושאבתם מים בששון מעיני ישועה".
עיבדנו מסכת לפי "מגילת רות" בה השתתפו כמעט כל חברי הקיבוץ שמספרם עלה על מאה.
צעד ראשון וחשוב קרה בכנוס הראשון והוא שגברים מבוגרים השתתפו בריקוד יחד עם צעירים וצעירות וזה עזר לטיפוח הענף האמנותי ולמידה שמעבירה נכסים תרבותיים מדור לדור.הכינוס הראשון הפך ליצירה ריקודית לאומית חשובה.

בשלוש השנים הבאות קצב ההתפתחות היה מהיר הרבה יותר.החלטנו לערוך את הכינוס אחת לשנתיים ונקבע תאריך:15 ביולי 1946.הגורל רצה אחרת.
שבועיים לפני כן ב-29 ביוני נפל עלינו רוגזה של ה"שבת השחורה" מנהיגי הישוב נעצרו וגורשו לרפיח וללטרון.לעולם לא אשכח שבבואי לבית השיטה מצאתי את מיטב הרקדנים שלי מאחורי גדר תיל.
דווקא במקום הגירוש רפיח נוצר ריקוד חדש שבא לבטא את הבוז לאנגלים "לא איכפת לי."

הכינוס נערך לבסוף ביוני 1947 ותוכנית הסיום הייתה מוקדשת כולה לריקודי עם וחג ישראליים.ההתקדמות הייתה מפליאה.חיכינו לשמונת אלפים איש והגיעו כשלושים אלף.
ההר היה שחור מאנשים שהתנפלו על הנקודה.נאלצים היינו לבצע את התוכנית ללא הפסקה,גם משום שהיה עוצר דרכים וגם משום שחששנו מפני אסון אם הקהל יתחיל להתפזר בשעות האפילה.
חמש מאות רקדנים השתתפו התוכנית וכולם חובבים.
כיום יש לנו כשבעים ריקודים מקוריים,עברנו מזמן את שלה ההורה,אין אנו קושרים את הריקודים בשמות האנשים שיצרו אותם,רק ברוך אגדתי הוא יוצא מהכלל מכיוון שהיה הראשון.
ראיין את גורית ד"ר א. פוירשטין




הורה

לגרעין "ארז"                                                       

גרטרוד קראוס מנצחת על המחולות בכנס ב-  1958


הורה,הורה,עורי,הורה!
את משגב חיי עמל:
את מקור שמחה לי, הורה-
אין שנייה לך בתבל!

בלבי תוססת הורה,
בדמי זורם מחול:
הריקוד,אל תעצורה!
סחף בהורה את הכול!

תן חבר,ידך להורה,
סב במעגל קסמים:
זמר פצח בלהט הורה-
הורה,הורת-עלומים.

לאה עמירב (מתוך עיתון "במעלה" 1947 )

במחול

יד ביד, גו אל גו במחול,
נדלג,נטופף ונסב:
כל רגל תרפרף,תחוג ותקצב
והגו אל-על כציפור בשמי-תכול.

המנגן,אמץ!נגן בלי גמר
את שירנו-שיר אבות ונער:
את ההורה הרת-הסער
בכלי-הנגינה הב זמר!

כל יד ביד, זקוף כל גו,
קלים,חופשים במחול בוערים:
מעמסה לא תרבץ-מלאי חיים,
ישר המבט,רחב הלב!

יוסף כאנס ( מתוך עיתון "במעלה" 1947 )







כנס המחולות ב-1947
(מעריב)


בערב הכנס היה עוצר לילה,העוצר לא הפריע לשלושים אלף איש למלא את האצטדיון הענק שנבנה מטרסות מדורגות.
בגלל עוצר הלילה היה צריך להגיע במכונית לדליה לפני שקיעת החמה ו"למשוך" את התכנית עד אור הבוקר,כדי שהאנשים יוכלו לחזור במכוניות ללא תקלה.שוטרים בריטים כיוונו את התנועה.
הארץ הייתה ערב החלטת האו"ם וערב התוהו ובוהו הגדול שנתן את האות למלחמת השחרור.
וועדת החקירה של האו"מ עמדה לסיים את עבודתה- והכוונה הייתה להראות להם גם שטח חדש בחיי היהודים בארץ-ישראל-ריקודי עם עבריים וקהל צופים של שלושים אלף איש,נוער לוהט ותוסס,שמחר מסוגל לקחת את הסטן ליד וללחום.

גורית קדמן היא זו שחוללה את הפלא הזה,עמדה מאחורי הקלעים והייתה הרוח החיה של מפעל דליה.היא ש "הרקידה" את הנוער.
במופע בדליה רקדו שרלה בתלבושות של נטורי קרתא שכבשו את לב הקהל השמאלני.ריקודים של עולי גלויות שונות,שניים מבני תימן הפליאו במחול מסורתי,להקות של רקדנים ערביים שהראו "דבקה" בעיקר.בני קיבוצים רקדו את ריקוד "המגל והחרב" וריקוד "אקטואלי" ששמו "צנע".עם עוקץ סאטירי חריף (הרקדנים נועלים ברגע מסוים נעל אחת בלבד...)


הרבנים


לא כל הארץ התגאתה בריקודי דליה,הוויכוח בעיתונות על "כנס המחולות בדליה" התעצם כאשר הרבנים יצאו בקריאה קשה להחרים את כנסי המחולות מכיוון שהתקיימו בשבת.
בכרוז מיוחד שהוצא מטעם הרבנות נאמר:
"חילול שבת ברגל גאווה,עלבון הארץ והישוב ובזיון זכרם של גדושי האומה באופן גס ומעליב.זהו תוכן "ריקודי העם" שנערכו בליל שבת ב' בתמוז תש"ז בדליה,העומדת על אדמת הלאום כחיקוי למנהג ארי-אלילי-קדום שהצורר הנאצי ימ"ש חדש בשנות שלטונו.
כשלוש רבבות מישראל נתכנסו ובאו,ב-1500 כלי-רכב מסוגים שונים לחזות בריקודים שנערכו בליל שבת קודש משעה 8.30 בערב עד אור הבוקר מלווים בחילולי השבת החמורים ביותר."בתנועות לפידים ,ריקודים ונגינת התזמורות הובעו זיכרונות האבל למילוני היהודים שנספו."מוסרת הכרוניקה.

הוסר בדליה בשחצנות הכתר של קדושת השב  , חוללה התפארת של העם היושב בציון,והושח לעפר כבודם הטהור של מיליוני אחינו הי"ד.

להקה בכנס המחולות ב-1951



יגלה עפר מעיניכם אחים קדושים וטהורים,וראיתם איך מעלים את זכרכם בארצנו במעמד שלושים אלף איש-בחלול השבת תפארת האומה,שהייתה יקרה לכם יותר מחייכם,וברקוד לעג של רקדניות ורקדנים לקול נגינת התזמורת-זמן קצר אחרי שואת היהדות במיידנק,אושביצים וברגן-בלזן.כך עוד לא חולל זכר קדושינו באופן מביש זה,ללא צל של בושה ומוסר כליות.

אנו מוחים ומוקיעים לדיראון ולחרפה את מרכז ה"תרבות" של ההסתדרות העובדים הכללית,יוזמת הריקודים,שלא שעתה לכל הפניות שנעשו לפני כן לבטל את ריקודי העם או לדחותם ליום חול.
במעשיהם אלה הם הפורשים מתורת האומה,מתנקשים בנשמת חייה וחותרים תחת יסודות תרבות ישראל.

בעקבות הודעה של הרבנים,העיתונות בארץ געשה וסערה..
חדשות הערב- מ1947- פורסמה הרשימה הבאה...
"וקכנליה " סביב דליה-
מאת ניימאן


... וכאן יש צורך להבהיר את הדברים ולומר : עד כאן. יש גבול.הסבילות צריכה להיות הדדית. אין החילונים מביעים דעה בהלכות "יורה דעה" ואל  ילמדו אותנו האדוקים הלכות כוריאוגרפיה וריקוד.
יחיה כל אחד באמונתו ובאפיקורסיות הפרטית שלו,ואל יעבור איש על סמכותו..
..אנשי " הצופה " אינם דורשים את המרובה.הם רוצים לבטל את כל עניין דליה,אפילו בימי חול מפני שלפי דעתם יש ברקודי עם בדליה "אלילות"...
..זאת הלעזה כשאומרים על שלושים אלף איש ממיטב הנוער שהתכנסו בדליה שהם דוגלים באלילות.
באיזו קלות מוצאים שם רע על 30 אלף מישראל.זאת לא רק חוסר סבילות,אלא חוסר אחריות וחוסר הגינות.כל מי שביקר בכינוס לריקודי עם בדליה יעיד: צנע ואפילו צניעות בתלבושות,טוהר בכל תנועה,אין צל של וולגריות ואף רמז לארוטיקה זולה ומגרה..

אבל "הצופה" משנת 1951 ממשיך לנגוס בחגיגת הריקודים


"השנה נערך הכנס ביום חול ונמנעו חילול שבת קשים.ריקודי אנשי קיבוץ גלויות שיסודותיהם יהודיים עממיים אין בהם כשלעצמם מהפסול.
אלא עשיית פולחן מהריקודים והאווירה החילונית המובהקת בעצרת זו,הן אומרות,שבחיינו הולכים וכובשים מקום מחזות חדשים,ללא יניקה מהמסורת,שמרכזים סביבם המוני עם גדולים.
דליה של מפ"ם שמחתה אינה שמחה של מצווה.
ואין השכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים,אלא מתוך שמחה של מצווה." העם הזה כוסף אל שעות התעלות ומשנדחק לתוך החלל ריקוד דליה- רבים מבניו ובנותיו נוהרים אליו ומבקשים בו ביטוי לחפצם.עצרות חג , ללא השראה דתית וללא בלם מוסרי- מסורתי ,עלולות להתגלגל לאלילות נטולת רסן."

אבל הציבור החילוני לא התרשם מכעסם של החרדים ונהר בהמוניו לכנס המחולות בדליה.
בעיתון "הדור " מ1951 מתוארת ההתכנסות בדליה –כישראל אחרת.
האמפיתיאטרון הטבעי,אינו אלא מדרון ענק המשתרע בחצי גורן,כעין בקעה אשר מעבריה שוכן קיבוץ דליה.לרגלי המדרון-משטח נרחב,ובמרכזו, במה עטורה ירק ודגלים ומעליה רמה נישאת שהוכשרה במיוחד למסכת המרכזית של הערב  "קבוץ גלויות".
הקהל פורש על האדמה שמיכות ובגדים ומתקין לעצמו מקומות ישיבה נוחים ככל האפשר.
מאליו מתבקש להשוות אווירת פגרה המונית נלבבת זו לאווירה הדחוסה והאנוסה בכל אותם בנקטים ,כינוסים וטקסים בהם מופיעים אותם אנשים עצמם,כת עסקנים ופקידים מצומצמת...
התבוננו סביבכם וראו מי ומי רובץ שם על השמיכות הפרושות וכיצד נהנים האנשים ומבסוטים.
בחיק הרים הדורי מראה אלה-ישראל אחרת,רעננה,פשוטה,ישרת אורח ,גלוית פנים,מסבירת פנים וחייכנית.

קריית המחול


קריית המחול הוא מושג שהוטבע בכנס המחולות בדליה בשנת 1947.היה זה מחנה אימונים מקדים למשתתפי הכנס.
ההווי שנוצר בקריית המחול , הפעילויות היזומות והספונטאניות היוו חלק בלתי נפרד מהחיים התוססים ומאווירת המקום והפכו את הקריה לחלק מרכזי בכנסי המחולות בדליה.
קריית המחול הייתה בנויה ממספר מחנות שחולקו לגושים,שבתוכם הוקמו אוהלים.
בכל גוש היו השירותים הנחוצים: אוהל המפקדה ולידו לוח מודעות ונקודות גיהוץ,סככת אוכל,מקלחות ושירותים.נקודות כיבוי-אש וחנות שק"ם.
בגוש המפקדה הראשית הוקם משרד המפקדה,חדר מטה,מערכת עיתון,לשכת עיתונות,מרפאה,מודיעין,ביטחון, ושירותים כמו: סנדלרייה,מתפרה ומחסן כללי.
הקמת מחנה הרוקדים נעשה בצורה מחושבת ומדוקדקת,תוך התייחסות לכל פרט.
נבנתה רחבה מיוחדת להרקדות,הוקמו פינות לשירה בציבור,נבנו פינות ללימוד ריקודי עדות,הוקצו פינות למאכלי עדות  והוקמה תערוכה לפולקלור שכללה תלבושות של עדות שונות ,כלי נגינה ותכשיטים.
הרוקדים משתתפי הכינוס ,עסקו במגוון רב של פעילויות כמו: הרקדות,לימוד ריקודי עם  ,חזרות למופע המרכזי,הווי פנימי והכנת תלבושות למופעים...
בקריית המחול הוצא עיתון יומי "דליה 5-העיתון הנפוץ ביתור בקריית המחול" בגודל של שמונה עמודים ובתפוצה של ששת אלפים גיליונות מדי יום,במהלך שלושת הימים.
לקריית המחול בכנסי דליה,הייתה השפעה גדולה על יצירת ריקודי עם התפתחותם והפצתם.

(מתוך הספר-סיפורי מחולות העם בדליה-רות אשכנזי) 


להקת רקדנים תימנים בכנס ב-1968


דליה והנגב

במכתב למערכת ' דבר ' מ - 1951 כותב חבר ממורמר

(עין גיל) צדק ג.ד. בהערתו " הכינוס בדליה " ועל שאלתו שמא נשתמש באמצעי הפרסומת להעלאת חיי הרוח,אוסיף ואשאל: שמא מן הראוי כי נשתמש במעט צמיגים והמכוניות שלרשותנו להעלאת הרוח החלוצית שמעל כל הבמות שופכים דמעות על ירידתה?
והרי דוגמא: זכיתי ובני שזנח את תעודת הבגרות והיה עם כובשי ירושלים,לוד ,רמלה,באר שבע ואילת,נשאר גם עם נאמני כובשי אדמת הנגב ונמנה על מתנחליה הצעירים.
הוא מתחתן עתה,וכדי לאפשר לחלק מהמשפחה הענפה להשתתף בנישואיו-פניתי ל"אגד" בדבר נסיעה.מסתבר כי לתל -רעים שבנגב אי אפשר לנסוע באוטובוס ואין גם להשיג מ"אגד" מכונית מיוחדת.
ואת התשובה השלילית קיבלתי למחרת הכינוס בדליה שלמענה ניתנו ונמצאו מאות מכוניות.
לשאלתי :הכיצד לדליה כן ולנגב לא?-
ענה לי חבר הנהלת "אגד": קיבלנו צמיגים מדליה שהשיגה אותם במיוחד.
נשאלת השאלה,מה צריך לעשות אדם,שאין בידו לספק צמיגים מן "השוק החופשי" והוא בכל זאת רוצה להשתתף בחתונת בנו החי בנגב?הרהרתי באלה הזאת בימים שקראתי את הנאומים היפים בקונגרס הציוני שבירושלים על – העלאת הרוח החלוצית.

מראה מרהיב של האמפיתיאטרון



חסקל חבר קיבוץ דליה היה בין מארגני הכנסים בדליה. במסיבה שהתקיימה לכבוד סיום הכנס ב- 1951 הוא מספר את הסיפור שמאחורי הקלעים.

בשולי כינוס המחול בדליה

הכול  שמחים שהכנוס נגמר ועבר בשלום.זכורה לכל החרדה שתקפה את הישוב שלנו ערב פתיחת הכינוס,עם התגברות השמועה שרבבות רבות מכינים עצמם לעלות אל דליה,עם או בלי כרטיסים,מי ברכב ומי ברגל.
תפילה הייתה אז בפי כל,מי ייתן וישאירו את הקבוץ שלנו במקום,ולא ישטפוהו עם הזרם.
היום כשאנו מתכנסים כאן בריאים ושלמים,אחרי מבצע שסחרחורת תקפתנו בהיזכרנו שהיה זה דבר של ממש ולא חלום בלהות,רצוני ללקט פרטים אחדים בלבד רק על קצי המזלג מן הווי העשיר שכנוס זה היה מבורך בו.בולמוס בלתי רגיל של קנית כרטיסים תקף את הישוב כולו עם ההודעות הראשונות על קיום הכינוס,והבולמוס הלך וגבר עם התקרב יום ההופעה הפומבית והגיע לשיאו בימים האחרונים לפני ההופעה.                 

יהודי בגיל העמידה נכנס ביעף למשרד למכירת כרטיסים בתל-אביב:
" אני  מוכרח לקבל כרטיס ויהי מה" מודיע האיש
"מצטער אדוני,אבל אין יותר כרטיסים."
" לא אזוז מכאן" עומד האיש על דעתו "עד אשר אשיג כרטיס".ובדמעות בעיניו מוסיף: "אני כבר בן 57 ועדין לא השתתפתי באף אחד מן הכנוסים לריקודי-עם,ואני הרי חבר הסתדרות הנני מאז היווסדה".
"לא אוכל לעזור לך,חבר, כל הכרטיסים אזלו.תצטרך הפעם לוותר."
"טוב ,בתנאי אחד ויחידי אני מוכן לוותר הפעם על השתתפותי בכינוס."
"והוא?" מתעניין חברנו היושב במשרד.
"רק בתנאי שתבטיח לי שאני אאריך ימים ואחיה עד לכינוס הריקודים הבא."
האיש קיבל כרטיס כי הוועדה המארגנת של הכינוס (אחרי דיון ממושך) לא יכלה לקבל על עצמה את האחריות על חייו של הנ"ל.                  
               

והרי מכתב אחד  בין מאות המכתבים והמברקים שנתקבלו לכתובתו של אלי,במסגרת מפעל מכירת הכרטיסים..... לאליהו בר-אדון,דליה. אדון נכבד,הנני פונה אליך בבקשה לשלוח או לשמור לי שני כרטיסים.משקנו איחר את מועד הזמנת הכרטיסים תוך כדי הויכוח על מספר המשתתפים בכינוס.אחרי שלוש שיחות קיבוץ עד אחרי חצות,קיבוצנו לא הצליח להגיע לידי החלטה סופית.אני עצמי שייכת לחוג  הפעילים ברקודי-עם ואינני אשמה שקיבוצנו כל כך לא זריז בהחלטותיו.על כן לא הייתי רוצה להחמיץ הזדמנות כה טובה לראות הופעות אשר יכולות,בלי ספק,להביא לי תועלת רבה.בתודה משרה.

בתל אביב.השעה אחת אחר חצות.אחרי יום עבודה מיגע חברנו בחיפוש אחר מקום לינה.הכול משיבים את פניו ריקם,ולכן הוא מחליט לנסות את הניסיון האחרון.
"הלו,הלו,מלון אמריקה.אבקש מיטה."
"אין,אדוני,הכול מלא".
"אולי בכל זאת?" מתחנן חברינו "אני.....מדליה".
"מה..מה סליחה מה אמרת?"
"לא כלום,אני רוצה מקום לינה."
"אה, כן, נראה אפשר לעשות משהו.אבל הגד בבקשה,בתי אוהבת מאוד ריקודים,אולי אפשר להשיג לה כרטיס."
"גברת,קודם אני רוצה לראות את עצמי במיטה,אחר כך אוכל למסור לך את כל האינפורמציה הדרושה..."                                                     
        

כשנודע לי  שבמסיבה עומדים להיפגש שוב גורית קדמן וגורוכוב,פחד תקפני,כי ודאי שוב ירצה לשנות משהו במסכת "קבוץ גלויות  "(המסכת שחברי דליה ביצעו) .לרגע קט נשכח מלבי שאת המסכת ביצענו כבר בהצלחה רבה ואין יותר לחשוש לשנויים. אך אל  יהי  הדבר קל בעיניכם. לא שינויים של  מה בכך היו אלו.רק מי  שמעמיק  היכר במוזיקה ובתנועה יודע להעריכם כראוי. למשל: 4 דפיקות תוף לפני החצוצרה או אחריה? ופלוגתא בין נציג "הצליל" ובין נציג ה"תנועה" ארכה יום תמים. והסיכום: 8 דפיקות, תוף לפני החצוצרה ו-8 אחריה.כך יושב הסכסוך ובא על סיפוקו בעיקר ג'ים המתופף.

מחזה בלתי נשכח היה  העם  הרב  שהתאסף לחזות בריקודים.את הרמז שבהודעה בעיתונות וברדיו לבוא מצוידים בגדים חמים ובשמיכות קלות הבין הקהל כראוי.ואמנם באו אנשים עם שמיכות,מזוודות,תרמילי  גב כרסתניים,ארגזים,כדים ואף גיגיות הביאו עמם הקיבוצניקים.באו משפחות עם מקררי יד ומשפחה אחת של זקנים אף הביאה אתה שני כסאות נוח מרופדים.כל זה מתוך זהירות פן לא יוכלו לצאת מדליה ויצטרכו לשהות בה מספר ימים.
הקהל היה רב ומגוון.בין הארגונים שפנו לקניית כרטיסים ודווקא יקרים היו גם כאלה שמתוך זהירות לא הודיעו את שם ארגונם.אלו היו ארגון הכייסים וגונבי צמיגים.הם רק לא השכילו להסוות כראוי את פרצופיהם ושוטרי החרש שבאו אף הם לחזות בריקודים תפסום,הכניסום למכוניות מפוארות והחזירום תל-אביבה,במקום ששדה פעולתם נוח יותר ואינו מפריע לריקודים.
נמצא בקהל איש קל רגליים שאסף בקבוקים ריקים של גזוז משכניו על מנת להחזירם לקיוסקים כדי לקבל בחזרה את כספי הערבות בעד הבקבוקים.האיש בעל הרצון הטוב,לא מצא את מקומו בחזרה,רץ כל עוד נשמתו בו עם כל הכסף שאסף ללשכת המודיעין ובקש להודיע ברם-קול שהוא מנדב את הכסף לקרן קימת 
לישראל.










אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה