יום שני, 8 בדצמבר 2014

לא כל מה שנוצץ הוא יהלום




הרשימה נכתבה לעיתון 'משמר לילדים' בשנות השמונים

יום אחד שאל אותי עינב: "מה את חושבת, אפשר לחתוך יהלום?" שאלתו של עינב הובילה אותי לרעיון לחפש יהלומים. לצערי הרב, לא יכולתי להפליג באוניה ולעבור מרחקים כדי להגיע לארצות אפריקה, ושם לנדוד לנחלים או למכורת היהלומים.

עינב בריל ז"ל בן ארבע


לכן, נאלצתי להסתפק בספרים ולהבין בעזרתם מהו היהלום, היכן מוצאים אותו, איך כורים אותו מתוך האדמה, להכיר יהלומים היסטוריים, ולהשלמת התמונה – לבקר במלטשה ליהלומים.
ועל "המסע" שערכתי בעקבות היהלומים – אספר לכם.

היהלום הוא אחד מהפלאים היפים ביותר שהעניק לנו הטבע. כבר לפני שנים רבות מאוד משכה אבן החן הזאת את עיניהם של בני-האדם. היא נזכרת בתנ"ך, בנבואת יחזקאל (כ"ח, י"ג). בבגד החושן שלבש הכהן הגדול, נמצא היהלום במקום השישי מבין האבנים הטובות המעטרות אותו. החושן והאפוד הם אחד משמונה בגדי הכהונה; ארבעה טורי אבנים הבהיקו על חזהו של הכהן הגדול בבואו אל בית המקדש. בכל טור שלוש אבנים לפי הסדר הזה:
אודם, פטרה, ברקת נופך, ספיר, יהלום לשם, שבו, אחלמה תרשיש, שוהם, ישפה

בשפה העברית כונה היהלום במשך זמן רב בשם אחר – שמיר.
ביוונית קראו ליהלום "דיאמנט", שפירושו – הבלתי מנוצח.
ובאמת: קשיות החומר, שממנו עשוי היהלום, נחשבת עדיין לפלא ולחידה, שמדענים רבים עדיין לא הצליחו לפענחה – אפילו כיום, אחרי שהמדע הגיע להישגים מופלגים שכאלה בתחומים אחרים.

אם קיבלתם "תיאבון" לחפש יהלום, ניצבת בפניכם עכשיו הבעיה: היכן לחפשו?
מכרות היהלומים הגדולים ביותר בעולם נמצאים בדרום-אפריקה, בזאיר, בברית-המועצות, בברזיל ובוונצואלה.
אבל עד שהאדם ידע שאפשר למצוא יהלומים במעבה האדמה, לקח זמן רב.
בשנת 1867 שוטט צייד יענים בשדה פתוח באפריקה הדרומית – ולפתע גילה שם יהלומים. הוא נדהם מיופיין של האבנים, אבל לא הבין עד כמה הן יקרות.
אחריו מצאו ילדי האיכרים המקומיים אבנים נוצצות בעת משחקם בשדה – והן נתגלו כיהלומים. מיד התפרסם המקום ביהלומיו, ואלפים נהרו לשדות היהלומים וחיטטו בעפר, כמו תרנגולות המנקרות אחר תולעים...


אי אפשר לספר על היהלום בלי להבין מהו, ומה סודו.
היהלום הוא החומר הקשה ביותר המצוי בטבע, והוא מסוגל לחתוך זכוכית. על כן משתמשים בו הרבה בתעשייה ובמלאכה, לקידוח וליטוש זכוכית.
במסורי יהלומים משתמשים כדי לנסר אבנים, ובאבני משחזת המצופות באבקת יהלומים מלטשים עדשות. ביהלומים קטנים משתמשי כדי לייצר מחטים משובחות למכשירי פטפון.


הודות לחוזקו, מאריך היהלום ימים רבים יותר מאבנים יקרות אחרות. היהלום הינו גביש של פחמן כמעט טהור, ובו כמויות קטנות של חומרים אחרים, הנותנים לו את צבעם. המדענים סבורים שהיהלומים נוצרו לפני מיליוני שנים מפחמן, שהיה קבור במעבה האדמה בחום ובלחץ עצום. בשעת התפרצות הרי-הגעש, עלו מהאדמה גזים של פחמן נקי – והם התקררו בבת-אחת והתגבשו לגבישי יהלום. בתהליך ההתגבשות, שהייתה מהירה ופתאומית, התפוצצו הגבישים לחלקים קטנים.

היהלום מתגבש בצורת גוף בן 8 מישורים פחות-או-יותר שווים. לרוב אין הגביש משוכלל ביותר; יש שהוא קצת עקום, או שמישור אחד גדול מחברו, לכן צריכים לעבד וללטש את צורתו. העיבוד והליטוש מעניקים ליהלום את יופיו ואת הברק הנוצץ שלו.

אפשר למצוא יהלומים בין אבני הנחל, אך רובם נמצאים במעבה האדמה. כדי לכרות יהלומים ממעמקי האדמה, יש לחדור לשתי שכבות: השכבה הראשונה היא שכבת עפר צהובה; אחרי שמוציאים את העפר הצהוב, מגיעים לעפר הכחול, שהוא מעין סלע כחול המכיל רסיסי יהלומים. מעלים את הסלע הכחול  עם שיירי סלעים נוספים 
ו"רוצחים" אותו בזרם מים אדיר, עד שהוא מתפורר ומתרכך – ממש כאילו הכו עליו בפטיש.
לאחר שהתפורר העפר ונשטף מהאבן, מייבשים את החומר, ומתחילה מלאכת הבירור.
"מרקידים" את החומר בעשרות נפות, שיש להן נקבים השונים זה מזה בגודלם.
אחר כך מעבירים את החומר המנופה על גבי רצועה נעה, המכוסה בשכבת דבק שומני. היהלומים נדבקים לדבק, ואילו החלקים חסרי הערך – נשטפים. מפעם לפעם מחליפים את הדבק ומוציאים את היהלומים.
כל פירור של יהלום נשקל בקפדנות. היהלום נשקל ביחידת משקל מיוחדת, הנקראת קראט. מקור השם הוא ביוונית ופירושו: זרעי עץ החרוב. קראט אחד שווה 200 מיליגרם.



בעלי מכרות היהלומים התעשרו עושר רב. העושר הרב הזה בא בגלל המחיר הגבוה שהם גבו עבור סחורתם, והעבודה הזולה שהשקיעו בחיפושים.
מאות פועלים – כושים, סינים, יפנים – עבדו במכרות בשכר עבודה נמוך ביותר. כיום, בטכניקה המודרנית, יש בודאי כלים משוכללים שמחליפים את מאות הפועלים הללו; אבל גם כיום עובדים פועלי מכרות היהלומים בתנאי ניצול.

מחנות הפועלים מסביב למכרה היו סגורים ומסוגרים, ממש כמו מחנה הסגר. בעלי המכרות פחדו שהפועלים יבריחו את תוצרתם ויגנבו יהלומים מהמכרה; על כן בדקו כל אחד שנכנס למכרה ויצא ממנו. הבדיקה הייתה יסודית מאוד; בשערות, באוזניים, באף, בשיניים; כיום משתמשים גם בקרני רנטגן, כדי לבדוק את הגוף מבפנים, היו אפילו נותנים סם משלשל, כדי לרוקן את הקיבה ולבדוק אם הפועל לא בלע יהלום...

אחרי שביררו את החומר הגולמי של היהלומים ומכרו אותו לסוחר, מתחילה העבודה הקשה. אחד הגורמים למחירם הגבוה של היהלומים טמון בעבודה הרבה המושקעת בחיתוכם ובליטושם. מעניין שבתקופה מסוימת, הפכה אומנות ליטוש היהלומים למקור פרנסה ליהודים רבים. בתקופת ימי-הביניים עסקו יהודים רבים בסחר יהלומים. ב-1593 הוקם באמסטרדם מרכז לסחר יהלומים על-ידי יהודים שגורשו מפורטוגל; לצד מרכז זה התפתח מרכז לליטוש יהלומים, ורבים מלוטשי היהלומים היו יהודים. איך זה קרה? פשוט: באותם זמנים גורשו היהודים ממקום למקום, והאפשרות לצרור במטפחת את כל הונם ולהעבירו ממקום אחד למשנהו, בלי הרבה מאמץ וטלטולים – גרמה לכך שהיהודים יעדיפו לעסוק בענף זה.


על יהלומים מפורסמים – ויהלומים שגרמו למלחמות


כשם שיש אנשים מפורסמים, שהתפרסמו הודות לכישרונם ויכולתם לתרום בשטחים שונים – כך יש גם יהלומים מפורסמים, שפרסומם  בא להם הודות לגודלם ויופיים. המפורסם שבהם נתגלה בשנת 1905במכרה בדרום-אפריקה והוא נקרא "קבלנין". משקלו היה 3,106 קראט, שהם 621 גרם. ממשלת טרנסוואל (מחוז בדרום-אפריקה) קנתה אותו כדי להגישו מתנה למלך אנגליה, אדוארד השביעי. לוטשי יהלומים באמסטרדם חתכו את הקולנין לתשע אבנים גדולות ותשעים ושש אבנים קטנות; והאבן הכי גדולה מבין האבנים האלה היא היהלום החתוך הגדול ביותר בעולם.

אדוארד השביעי



היהלום "ריג'נט" (או בצרפתית רז'אן) הוא אבן-חן הודית, הנחשבת ליפה ביותר מבין האבנים הגדולות. אבן זו שייכת לממשלת צרפת ומוצגת במוזיאון הלובר. 
סיפורו של ה"ריג'נט" מעניין ביותר: עבד הודי מצא את היהלום הזה בשנת 1702, במכרות יהלומים בגולקונדה שבהודו. העבד רצה לגנוב את האבן, לכן הסתיר אותה ומכרה למושל האנגלי שבהודו.
מושל זה הוא אשר נתן ליהלום את שמו, ומכר אותו לחצר המלכות בצרפת תמורת הון תועפות. מאז נקרא היהלום "רז'אן" (המושל). כשפרצה המהפכה הצרפתית נגנב היהלום, ועד היום לא נודע מי גנב אותו.
כפי הנראה לא הביא היהלום אושר לגנביו, כי הם הלשינו איש על רעהו במכתבים עלומי-שם...
בשנת 1792 חפרו ומצאו את היהלום הגנוב ב"שדרות האלמנות" בפריס, בעקבות מכתב מאלמוני.
היהלום הועיל למלחמתה של צרפת בגרמניה; בנקאי גרמני הילווה כסף לממשלת צרפת תמורת היהלום, שנמסר לו כמשכון. בכסף זה קנתה ממשלת צרפת נשק כדי ללחום בגרמנים. אחרי ניצחון הצרפתים, מסר הבנקאי את היהלום לנפוליון הכובש, כדי שיקשט בן את קצה הידית של חרבו. החרב הזו נודעה לתהילה, ובעת מפלתו של נפוליון, בקרב ווטרלו – שאפו רבים לתפוס את החרב עם היהלום. אולם כשסוף-סוף הובאה החרב למצביא גרמני – לא נמצא בה עוד היהלום, כי בינתיים אזל כספו של נפוליון והוא מכר אותו...בכל זאת חזר ה"רז'אן" אל אוצר הממלכה הצרפתי, וכבר בשנת 1848 אמדו את ערכו במיליונים רבים של פרנקים.

לצערנו, לא הביאו היהלומים אושר ועושר לבני-האדם, אלא גם מלחמות. על מלחמה אחת סיפרנו: השנייה התחוללה ב-1901. הבורים, שאבותיהם ההולנדים באו להתיישב בדרום-אפריקה, מצאו בארץ זו הרבה יהלומים וזהב במכרותיהם וקיוו להתעשר ולבנות ארץ משגשגת; אך הם טעו טעות מרה. האנגלים הטרידו אותם שוב ושוב, עד שפרצה ביניהם מלחמה גדולה. מלחמה זו עלתה לבורים בחירותם ובאדמת מולדתם. בשנת 1901 פרצה מלחמת אנגליה בבורים שבדרום-אפריקה. האנגלים גירשו את הבורים משטחי המכרות והם נאלצו לנדוד צפונה, בקרונות הרתומים לשוורים.

עד עכשיו הספקנו "למצוא" את היהלומים, למדנו איך להעריך את ערכם הכספי, שמענו על יהלומים מפורסמים, נוכחנו לדעת שגם יהלומים יכולים לגרום למלחמות – והכול מהספרים. 
עתה רציתי לבקר במקום של תעשיית יהלומים, כדי לראות במו עייני את עבודתו של מלטש היהלומים.

ובכן, החלטנו לבקר במלטשה ונסענו לרמת-גן, למפעל הנקרא "קרן אור". בכניסה למפעל יש חדר גדול, שריצפתו מכוסה במרבד מקיר לקיר – ובחדר ערוכות עשרות תיבות זכוכית, שבהן תצוגה מרהיבה של תכשיטים המשובצים ביהלומים מתוצרת המפעל. אחד ממנהלי המפעל מסביר לנו את תהליך ייצור היהלום:

היהלום מגיע למפעל כאבן גולמית לא מבריקה, עם שמונה צלעות טבעיות. את גוש היהלום מנסרים לשני חלקים, ומדוע?
כי חומר הגלם, כלומר היהלום הגולמי, הוא יקר, ואם רוצים לעגל את היהלום, או ליצור בו זוויות שונות –ילך חלק ניכר מחומר הגלם לאיבוד, אם היהלום יישאר בגודלו הטבעי. לכן יש צורך להקטין את הגוש ולהשתמש בשני החלקים. 

החיתוך נעשה במחלקת החיתוך במין מכונה, שבה הרבה זרועות דקיקות הנוגעות אחת בשנייה ומתחתיהן מסתובבת סכין משחזת. היהלום "מולבש" בתוך אחת הזרועות; מדי פעם נוגעת הזרוע עם היהלום בסכין, והיהלום נחתך לשניים. הפועל חייב להשגיח על כמה זרועות כאלה בבת-אחת, ובידו הוא מחזיק זכוכית מגדלת הצמודה לעיניו. עבודתו של הפועל קשה מאוד, כי הוא חייב להיות ערני וזריז.
אחרי שהיהלום נחצה לשניים, הוא מגיע למחלקת הליטוש. כאן יש שתי שיטות עבודה – האחת ידנית והאחרת מכאנית (כלומר ביד ובמכונה) – ויש גם צורך בשילוב שתי השיטות.
בשיטה הידנית שישה פועלים מלטשים יהלום אחד. הפועל עושה חלק מהליטוש ומעביר את היהלום לחברו להמשך הליטוש. לעומת זאת בעבודה המכאנית מכונה אחת עושה את עבודתם של שישה פועלים.

גם הפועלים שעוסקים בליטוש עובדים עם זכוכית מגדלת, שבלעדיה אין אפשרות ללטש יהלום בדייקנות.

מעשה באדם אחד שהלך למכור יהלום בעיר רומי. אמר לו הלקוח: תן לי אותו ואקחהו לבדיקה. הניח האיש את האבן הטובה על גבי הסדן והתחיל מקיש עליה בפטיש. מיד התבקע הפטיש ונחלק לשניים – ואילו היהלום עמד במקומו ונותר שלם.


בביקור במלטשה ראינו מראה שקצת העציב אותנו; כל המכונות המכאניות היו מושבתות ורק פועלים מעטים עבדו בליטוש הידני. בעל המפעל הסביר לנו, שיש כיום משבר חמור בענף היהלומים. המחירים של הסחורה הגולמית גבוהים, ובגלל קשיים כלכליים בהרבה ארצות, אין הרבה קונים לסחורה המוגמרת; לכן, מתוך מאה פועלים שעבדו במפעל רק לפני מספר חודשים – עובדים כיום בקושי עשרים... אך הוא מקווה שהמצב ישתפר.

כאן סיימתי את ביקורי והיכרותי עם היהלום, ואני מקווה שגם אתם נהניתם מההיכרות עם האבן הנוצצת והיקרה הזאת.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה