יום שבת, 26 בספטמבר 2015

סיפור חיי - ברל קרן מספר על הרחבת הפעילות של מברג

ברל קרן בעבודתו במברג בשנות השבעים

מברג

כחמש שנים לאחר הקמת מברג, אהרון, שהיה בעל המקצוע ומרכז הייצור, יצא, ופנו אלי לעבור לעבוד במפעל. בעזרת מהנדסי מפעלי "תכן" בדקנו אז מה נחוץ
לעשות לקידום המפעל למען הגדלת הייצור ובעיקר הייצוא. החלטנו על קנית ציוד חדש, הגדלת המערכת, הגדלת הייצוא, הגדלת המבנה. ב – 1960 הוטל עלי לנסוע לחו"ל לבדיקת הציוד החדש ולרכישתו. נסעתי לאירופה. במשרד התשלומים בגרמניה ישב ישראלי שהכין עבורנו רשימת מפעלים לרכישת ציוד לברגי עץ. נפגשתי בקלן עם מהנדס מ"תכן" שהגיע מארצות הברית, ישראל לרמן, ונסענו לביקורים לפי רשימת הספקים שהיתה בידינו. נעזרנו במיוחד בהמלצה של יהודי אמריקני, זקהיים, בתו שהתה אצלנו והוא היה לנו לידיד.
היו לו מחסני ברגים גדולים בארה"ב והוא  היה רוכש ברגים ממפעל ABC  בגרמניה. רק בהמלצתו הצלחנו לבקר במפעל זה ולראות את תהליך הייצור. 

מבנה של מברג לקראת סיום הבנייה בשנות החמישים



היה רגע מביך,כשתוך כדי הסבר ושיחה הוציא המארח תיק שכתוב עליו "מברג עין השופט ישראל" ואמר שאנחנו התחרינו בהם בייצוא לקנדה... (ייצאנו אז ברגי עץ בסך הכל ב 5000 דולר).
 
ביקרנו בעוד כמה מפעלים, וכשישראל הצטרך לחזור, המשכתי לבדי לאטליה ולשוויצריה לראות מפעלים נוספים.
בסוף הוחלט לקנות ציוד בשוויצריה בשיטת ייצור ברגי עץ שונה  - כרסום במקום סכין חריטה. רן קרייפין נסע אחרי ללמוד את הפעלת הציוד וייצור הכלים.
הפעלת הציוד החדש אפשרה לנו לייצא את הברגים לארצות הברית, לאותו זקהיים שהיה מוכן לקבל אצלנו את כל תפוקת הייצור. עבדנו אז שלוש משמרות ואמנם סיפקנו לזקהיים כמעט את כל תפוקת המכונות החדשות.

המכונות הראשונות שהגיעו מגרמניה 1958



הנסיעה השניה לחו"ל היתה ב 1964. התחלתי באירופה והמשכתי לארצות הברית. המטרה היתה לרכוש ציוד לייצור ברגי פח וברגים מיוחדים – פיליפס והברגה - בערגול. היה לנו קשר עם בית חרושת של משפחת ליבוב, שנוצרו אתם קשרי ידידות. הם ייצרו ברגים כאלה והיו מוכנים למסור לנו את כל הידע לייצורם. מפעל זה היה במרחק כ 200 ק"מ מניו יורק. במשך מספר ימים נסעתי מבוקר עד ערב עם בעלי המפעל ועקבתי אחר תהליך ייצור הברגים.                                                             
בנסיעה זו היה לי מפגש מרגש עם ליאון מוהיל שעזר לי הרבה. התרשמתי אז מאד מהטכנולוגיה האמריקנית - היעילות והשכלולים. אני זוכר שירדתי לבדוק תעלה שנחפרה באמצע הרחוב, בתוך התנועה הסואנת והתנועה המשיכה לזרום ללא הפרעה. התעכבתי לראות גם בניית גשר באופן שאיפשר למכוניות לעבור מתחתיו בעת הבנייה.

קוזין שלי ערך לי סיור בעיר הישנה של ניו-יורק.  שם התמונה היתה לגמרי שונה. שיכורים שכבו על המדרכות והחיים זרמו סביבם כאילו הם לא קיימים.

מאיר רזניק לוקח מידה- צילם משה דנגור


 עם שובי נסע רן לארצות הברית ולמד את כל הקשור בברגי פיליפס וברגים מיוחדים ואת הפעלת הציוד וייצור הכלים. התקדמנו מאד בייצור הברגים המיוחדים וברגי מכונה. החלפנו כמעט את כל ייבוא הברגים המיוחדים. סיפקנו למפעלים גדולים כמו "אמקור" ו"תדיראן", לתעשיית הטלפונים ועוד. 
הביקוש גדל מאד ונאלצנו  להפסיק את ייצוא ברגי העץ לארצות הברית.

עובדי מברג בשנות התשעים



                                                              

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

סיפור חיי- ברל קרן מספר על המסגריה





סיומקה וינר וברל קרן במסגריה

 מסגריה

בחדרה עבדתי תקופה קצרה במסגריה של זוסקביץ ואת הניסיון רכשתי תוך כדי עבודה. בהמשך למדתי גם מתוך ספרים על מסגרות. במסגריה היינו מבצעים את כל צורכי המשק: ציוד הפלחה, עבודות מוסך, ארגזים למשאיות, עבודות חשמלאות. 
היינו מכינים לחברים ולילדים מיטות ברזל, הכנו אביזרים למשתלה. 
אחת העבודות הגדולות היתה התקנת פסים ורכבת קרוניות לשימוש המשתלה. עדנה זוכרת שהילדים היו באים לשחק עם הרכבת הזאת ללא רשות ולא פעם נפצעו. 

המסגריה בשנות ה-40



במשך הזמן רכשנו ציוד משוכלל יותר: משור חשמלי, מכבש, מכונת ריתוך, קומפרסור, מקדחה גדולה, משחזות ובסוף גם מחרטה. 

עבודת החרטות דרשה התמקצעות. בהתחלה הבאנו חרט שכיר. השגנו גם ספרים על חרטות ולמדנו להכין את כל צורכי החריטה לבית. 
למדנו לבצע עבודות מורכבות ומדויקות. עדנה מזכירה לי שגם את הבנות לא קיפחתי. 
הייתי מכין להן "חמש אבנים" למשחק מקוביות מתכת, תכשיטים ממטבעות מלוטשות, מיטת קפיצים לבובה שעברה בתור מבת לבת, בובת מתכת חרוטה. 
אחד המבצעים המשפחתיים שלי היה בניית עגלת תאומות ליהודית ורחל.
בצענו אז עבודות בהיקף גדול כמו שלדי ברזל להקמת הרפתות והלולים. 

בנינו מתקנים מורכבים: ללולים - מערכת של חלונות ארוכים שנפתחת בבת אחת, מתקן לפתיחת דלתות הנמצאות לאורך הלולים,  על ידי קרונית נוסעת, מתקני חימום ללולים. 
בנינו קרוניות עיליות לרפתות ומיכלים לדלק שהוטמנו באדמה. 
לאסם סיפקנו בעזרת הנגרים את כל מערכת העלאת הגרעינים לתאים, האוליווטור, מתקנים לפתיחה ולהוצאה של הגרעינים ועוד. 
לסככת המטעים בנינו את השולחן הארוך עם הגלילים שעליהם נסע הפרי למיון. 
אחת העבודות המורכבות היתה בניית עגלה לסמי טריילר –  באורך 12 מטר, שניתן להעמיס עליה 30 טון. בתקופה זו עבדו במסגריה 10-8  עובדים, ביניהם :פוטי, סיומק'ה, עלי והבן שלו, ג'יג'י, פויו, אבא של פויו ועוד.   

ברוך יציב ו....

הפסקת עבודה של המסגרים - פוטי רוזנבלום וינר סיומקה ברל קרן אהרון אלפר ו..?


יום שני, 21 בספטמבר 2015

סיפור חיי- ברל קרן מספר על עבודות השדה והתחבורה

 

מנוחת הפלחים בשנות החמישים

עבודות שדה


מדי פעם עבדתי במספוא, בדרך כלל עם איציק טרש. היינו יוצאים לשדה, קוצרים בחרמשים את המספוא, מעלים  יחד בקלשונים על עגלה עמוסה לגובה, עד כמה שרק ניתן, אחד מרים את המספוא ואחד עומד למעלה ומסדר. אחר כך נסענו על גבי המספוא עד למשק. 


במלחמת השחרור החלפנו את הפלחים. עבדנו אז בחריש, היינו נוסעים בקומנדקר (בלי רשיון כמובן) לשדות הנטושים שבעמק. 

חרשנו עם טרקטור קטרפילר. הספקנו גם לזרוע ולעבוד בקציר, והובלנו במק (עדיין בלי רשיון) את שקי התבואה מהשדה אל האסם. 



 

בור התחמיץ 1944



 

שמשון רזניק ואליק קרן במוסך

"התחבורה"

בשנות ה – 40 פעל ארגון תחבורה ארצי של כל הקיבוצים. תקופה מסוימת, כשנתיים, החלפתי את לוי בניהול הארגון. 
לעין השופט היו אז 8 משאיות. "תחבורה" היתה מקבלת את הזמנות העבודה, מחלקת את ההובלות לקיבוצים ומשלמת עבור העבודה. היו לארגון שני משרדים: בתל-אביב ובחיפה. 
הובילו בעיקר צינורות לנגב וחומרים לבנייה: מלט, חול, זיפזיף, חצץ ועוד. תחבורה גם רכשה את המשאיות עבור הקיבוצים ועבור הסוכנות (טנדרים לנוטרים).
היו אז שנים קשות בדרכים, ימי מאורעות ויריות. כל נסיעה היתה כרוכה בסיכון. 

הבריטים היו סוגרים כבישים, עוצרים מכוניות, עורכים חיפושים. היה לי אז כרטיס חופשי לאגד שאפשר לי לנסוע ברחבי הארץ ומהבריטים קיבלתי כבעל תפקיד רשיון מיוחד למעבר חפשי בדרכים. 

מרדכי טיכנר מוביל צינורות למוביל הארצי

 
ב 1947, ימי המאורעות שקדמו למלחמת השחרור, גברה הסכנה. הערבים היו יורים על רכב שעבר בכבישים וברחובות חיפה, בעיקר ביציאה על יד ואדי רושמיה. 

לפעמים לא ניתן היה לחזור מחיפה לקיבוץ. בתקופה זו פנינה נתקעה בחיפה עם יולדת ותינוקת. 
לא ניתן היה לצאת עד הערב והן נשארו בבית קפה בעיר התחתית.
זכור לי מאותה תקופה הפיצוץ הגדול של בית "סולל בונה" בחיפה, ליד משרד "תחבורה".
ניהול הארגון היה מורכב ומסובך. 

בגלל מחסור בעבודה היתה תחרות גדולה בין המובילים, סכסוכים וברורים בועד הפועל מול קואופרטיבים אחרים – "שלב", "המניע" ועוד. 
 היה סדרן עבודה שעשה העדפות ואפליות. דברים אלה ואחרים, שלא היו לרוחי, השפיעו עלי להשתחרר מהתפקיד.

משאית משנות הארבעים


ע

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

סיפור חיי- ברל קרן מספר על המחצבה ועבודת החצרנות

המחצבה -  המפעל הראשון של עין השופט



המחצבה


בסוף שנות השלושים קנינו מחצבה קטנה, עם מנוע של בוכנה אחת. המנוע היה מפעיל פטיש שניפץ את האבנים ודרך רשת עם חורים בגדלים שונים מוין החצץ לגדלים שונים. 

משה מחרוק

הפעלנו את המחצבה לראשונה בעין השופט ליד החשמליה. היינו מביאים אבנים מהסיקול, וגורסים אותן לחצץ ששימש לבנייה הראשונה בקיבוץ. אחר כך עבדנו באזור נצרת וסיפקנו חצץ לקבלן ערבי. היינו שלושה מפעילים: אני, מולה ונדמה לי שחיים מהקבוצה הגרמנית. 
כל בוקר נסע אחד מאתנו למחצבה. הקבלן היה מספק את האבנים ולוקח את החצץ לשדה התעופה של רמת דוד, שנבנה  אז על ידי הבריטים.
תקופה קצרה עבדה המחצבה בואדי מילק ומשה מחרוק היה רוכב אליה על סוס יום יום הלוך וחזור. 



באותה תקופה קרה המקרה שעדנה ואמנון, בני 4-5 , הלכו ברגל לחיפה, הרבה חברים התגייסו לחפש אותם בשדות, ומשה מחרוק שחזר עם סוסו מהמחצבה, מצא אותם באיזור הכפר ריחניה והחזיר אותם בשלום. 
מאוחר יותר העברנו את המחצבה לואדי ערה והפעיל אותה קבלן מחדרה – אנצילביץ'. הובלנו אז את החצץ עם המשאיות שלנו לסלילת כביש הסרגל. אחר כך מכרנו את המחצבה לאנצילביץ'.




אמנון ריטר

 

עדנה קרן - קרמר




חצרנות

עבדתי גם בחצרנות. בעבודה זו היינו מתקנים עגלות ורתמות. רצענות למדנו מאיציק טרש שידע את המקצוע מהבית. העבודה כללה את מחסן הכוסבות – סידור השקים עם הזרעים השונים והכנת תערובת לבהמות-  כוסבה,  סובין, חרובים קצוצים - ולערבב הכל באת. 
עדנה זוכרת שהילדים היו באים ללקט חתיכות חרובים מתוך התערובת, משום שחסרו אז ממתקים. היינו גם מובילים אוכל ומים לעובדים ביער,  וכדי חלב למטבח. יום העבודה נמשך מהבוקר עד הערב.

עבודה במספוא עם זוג הפרידות על החציר מנחם וקסלר בקלשון שרגא שזר




יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

סיפור חיי- ברל קרן מספר על ההתחלה של עין השופט

 

עין השופט צריפים ראשונים ומיכל המים  1938-9

בעין השופט

מים וחשמל

בשנים הראשונות שלמק אני וסיומק'ה היינו אחראיים על אספקת המים והחשמל.  אספקת החשמל לקיבוץ היתה על ידי גנרטור. עמודי החשמל היו אז עמודי עץ שהצבנו בעצמנו. 
 חפרנו בורות, העמדנו בתוכם את העמודים בידיים, נעזרים במתקן מורכב משני מוטות וביניהם חבל. את הבור מילאנו באדמה. 
לטיפוס על העמודים כדי לחבר את כבלי החשמל נעזרנו בטפסני נעליים ובחגורת בטן.

טיפלנו גם בבארות. הקידוח העמוק הראשון נקדח ליד בור המים ששימש את הערבים. 

קדחנו שם בעומק 30-40 מטר עד שהגענו לשכבת המים. 
רכשנו משאבה שיצרו בארץ ובעזרת יהושוע לייבנר, שהיו לו קשרים עם פקידי המנד"ט, רכשנו מנוע אנגלי "רוסטון". 

המנוע שבבאר א


צריך היה להפעיל את מנוע המשאבה כמה פעמים ביום ובלילה כדי להזרים מים למיכל שעל ראש המגדל. 
היינו יורדים לשם בדרך כלל ברכיבה על סוס. 
פעם עדנה רכבה אתי לבאר. כשנכנסתי להפעיל את המנוע היא נשארה בחוץ יושבת על גב הסוס.
את המושכות קשרתי לוו ברזל בקיר. 
פתאום הסוס ראה את הסוסה של אהרון אלפר מעבר לגן הירק. 
הוא קרע את המושכות ופרץ בדהרה, קופץ מעל צינורות הסקינרים של גן הירק. 
עדנה עפה מגבו אל אדמת הגן. בגלל רעש המנוע לא שמעתי כלום. כשיצאתי מבית הבאר אני רואה שאין סוס. 
מרחוק ראיתי את אהרון דוהר אל גן הירק. רק אז הבנתי מה שקרה. לגודל המזל עדנה יצאה בשלום, רק נשרטה כהוגן.
כמה שנים מאוחר יותר קדחנו את באר ב'. 

המנוע שהפעיל את המשאבה היה מסוג נציונל (שוכב) בוכנה אחת. היה לו גלגל גדול  (כשני מ' קוטר) עם חגורה למשאבה. כדי להניעו נדרשו שלושה אנשים למשוך בחגורה. 

חופרים את באר א



קנינו אז רכב קטן בשביל הבארות. הוא שימש אותי, את שלמק ואת סיומק'ה.  נהגנו בו ללא רשיון נהיגה. רכב ישן, כמעט ללא רצפה, עדנה אומרת שאפשר היה לעשות ברקס על ידי הורדת הרגליים לאדמה... 

היא זוכרת שהילדים קראו לרכב הזה "ברל'ה הקטן". כשהיתה נוסעת אתי לבארות, בירידה התלולה מבאר ב' לבאר א'  העדיפה לרוץ, כי פחדה לנסוע במדרון בטרנטה כזה.



בשלב הראשון הובלנו לעין השופט את המים במיכלים. אחר כך התקנו קו צינורות מבאר א' עד לבריכה שעל מגדל המים. הבוסטר, שחלקו עומד עד היום ליד המזכירות, ובוסטר גדול יותר שעמד ליד בריכת השחייה הישנה עזרו להעלות את המים אל ראש המגדל.   

פרופסור פיקארד (גיאולוג שמצא את מיקום המים באדמת עין השופט) ומלווה - עם שלמק בורנשטיין ואליק קרן  

 

 

 

שנים של מחסור במים

 

 

יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

סיפור חיי- ברל קרן וחבריו לעלייה לג'וערה

אברהם פיין


אברשקה קלין


אריה אלנר


ברכה שזר


דוד ברגסון


יהושע ליבנר


מינה גורדון


מישה רימון


נחמן שפרן


יום שני, 14 בספטמבר 2015

סיפור חיי - ברל קרן ממשיך עם סיפור ההתיישבות בג'וערה


 

ג'וערה בכול תפארתה


כך כתוב על היום הראשון בספר "עין השופט":
..השיירה נעצרה בבקעה שלרגלי ההר.הכל מרימים עיניהם לפסגה עליה מתנוסס כמבצר אגדי מימי הביניים,הבית...
העבודה רותחת,הגפירים מתהלכים  בחשיבות סביב עמודי הגדר הנמתחת.עתה נמקים את הבית.חשמלאים מתקינים את הדינמו ומקימים את הזרקור על הגג.יום העליה מתקרב לקיצו, הוקמה הגדר,נסללה מעין דרך לגבעה. ויהי בוקר,ויהי ערב-יום ראשון לתולדות היישוב העברי בהרי אפרים.



בסופו של יום זה,חזרתי עם קבוצת חברים לחדרה עם חששות ודאגה רבה לקבוצה שנשארה מבודדת  כשבכפרים הערביים סביב-כפרין,דלית-אל-רוחה,ריחניה, שלטו אז הכנופיות. 

בתקופה זו קרה  המקרה של חטיפת משפחת לייזרוביץ ובה שלושה ילדים.האבא היה קצין משטרה במחנה אסירים ליד עתלית.אנשי כנופיית אבו דורה חטפו אותו עם בני משפחתו.
כנראה שאת המבוגרים הוציאו להורג.את הילדים שחררו בשדות משמר-העמק והם הגיעו לפנות בוקר לקיבוץ.
כגזבר הגעתי מדי פעם לג'וערה לכמה ימים בשבוע.כדי להגיע לג'וערה הייתי  נוסע באוטובוס חדרה לחיפה ( ולפעמים הזדמן טרמפ באוטו משא שלנו ), ומחיפה באוטובוס ליוקנעם.

ארוחה בג'וערה

הכתובת שלנו ביוקנעם הייתה מאפיית קרמר.
שם חיכינו עד שהזדמן רכב כלשהו לנסיעה דרך רמת השניים,עגלה או משאית,עד לג'וערה.את הדרך ממשמר העמק היינו עושים ברגל.
מדי פעם יצאה עגלה עם סוסים ליוקנעם,עד למאפיה של קרמר.
ביום שנהרגו לולק ואפרים,בשמענו את היריות מכיוון רמת השניים ראינו מגג הבית את הפרדות עם העגלות בריצה מבוהלת ובאחת מהן הגיעו ברוך ומישה.
בתקופה הראשונה היינו יורדים עם עגלה לבאר א להביא לג'וערה מים בחביות.

מאוחר יותר ,ניקינו את  מעין עין סוס.המעיין  היה מוזנח,מלא  בוץ.אחרי שניקינו אותו ושאבנו את שאריות הבוץ הוספנו קירות בטון וגג,והתקנו משאבה וצינורות להעלות את המים אל מיכל שעמד על גג הבית הגדול.
ביוני 1938 התחלנו בניית הנקודה החדשה,מקום הקיבוץ היום.   



הגברים מתאמנים בתפיסת ערבים


הנשים מתאמנות על גג הבית בג'וערה

 

 



סיפור חיי - ברל קרן מספר על העלייה לג'וערה



 

הכנות לנשף הסיום בחדרה לקראת העלייה לג'וערה 1937


ביוני 1937 התחילו ההכנות לעליה לג'וערה.הצטרכנו לבחור 30 איש לפלוגת החלוץ, שחלקם ישמשו כ"נוטרים"בשכר.כולם רצו להיבחר ולוועדת ההתיישבות היה קשה להחליט.
ב-3 ביולי , לפני היציאה, קיימנו נשף פרידה מרגש וב-4 ביולי יצאנו בארבע ממשאיות עמוסות בדרך ואדי ערה למשמר העמק.פנינה נשארה בחדרה לטפל בתינוקות.  





מתארגנים בחדרה לעליה לג'וערה


  ג'וערה
יצאנו מחדרה בארבע משאיות.אחרי מסע ממושך דרך ואדי ערה הגענו למשמר העמק.קבלו אותנו שם בשמחה ובהתרגשות וערכו לכבודנו "מסיבת עליה".למחרת השכם בבוקר יצאנו לעבר ג'וערה.הצטרפו אלינו חברים רבים מקיבוצים
 ומה "ההגנה"  כדי לעזור להקים את מחנה היישוב עד הערב.ילדי משמר העמק ליוו אותנו בצאתנו.נסענו בדרך בין הזורע ליוקנעם,ומשם פנינו לרמת השניים,עברנו בין הגבעות השוממות עד שהגענו לרגלי ג'וערה.

לא היתה אז דרך אל ראש הגבעה,רק שביל צר הוביל למעלה ולא ניתן היה להעלות את המשא במשאיות.פרקנו את הציוד והתחלנו להתארגן להובלתו על הגב.
רבים התגייסו עם טוריות ומכושים להרחיב את השביל,ואז איזי,שנהג באחת המשאיות,החליט לנסות לפרוץ קדימה בדרך שהוכשרה במקצת.
הוא נתן "שבונק" וזינק למעלה,מתפתל פה ושם כדי להתגבר על המכשולים,והוא הצליח! 
אחריו עלינו נושאים את החבילות והציוד והתחלנו בהקמת המחנה בצד הדרומי של הגבעה היה עדין הכפר הערבי ג'וערה, כפר של חושות.
בנינו גדר סביב המחנה עד לגבול החושות.מסביב למחנה הקמנו עמדות שמירה,על הבית הגדול היו עמדת שמירה ופרוז'קטור.היה לנו קשר איתות עם קיבוץ שריד.את הבית שיפצנו למגורים.
למטה היה  המטבח,אבנים שימשו כמושבים.מתחת היה הסליק הראשון.מצד מערב היו הצריפים למגורים מוקפים "ביצורים"  (גדרות אבנים ) והיה גם מגרש אוהלים. 
בצד הדרומי של הגבעה היה עדין הכפר הערבי ג'וערה, כפר של חושות.בנינו גדר סביב המחנה עד לגבול החושות.מסביב למחנה הקמנו עמדות שמירה,על הבית הגדול היו עמדת שמירה ופרוז'קטור.היה לנו קשר איתות עם קיבוץ שריד.את הבית שיפצנו למגורים.למטה היה  המטבח,אבנים שימשו כמושבים.מתחת היה הסליק הראשון.מצד מערב היו הצריפים למגורים מוקפים "ביצורים"  (גדרות אבנים ) והיה גם מגרש אוהלים.  

בני מוסד משמר העמק מלווים את השיירה העולה לג'וערה

ממלאים את החושות באבנים


יום שבת, 12 בספטמבר 2015

סיפור חיי- ברל קרן מספר על ההתגייסות להגנה והורדת מעפילים

אימונים של ההגנה בחדרה     1935





באותה תקופה הצטרפנו להגנה המחתרתית. תפקידנו היה להוריד בלילות מעפילים שהגיעו בעליה הבלתי לגאלית. היינו מובילים אותם דרך יער חדרה ומשם מפזרים אותם לקיבוצים – עין שמר, גבעת חיים, גן שמואל ואחרים.
בספר עין השופט שראה אור בשנת ה 25 להקמת הקיבוץ כותב ברל:

כך הוכנסנו להגנה -
זה היה בחדרה. מספר חברים נקראו אל בית מבודד בקצה המושבה, כשהם  "מצוידים" בסיסמת זיהוי. ראינו לפנינו נערה בודדה המשוטטת בעצבנות בחושך. לאחר שחלפה מספר פעמים על פנינו, שואלת היא לסיסמה ואז מכניסה אותנו לחצר אפלה, שם מחכים בתור להיכנס פנימה. נתקפנו התרגשות ואפילו קצת פחד.


אחד אחד מוזמנים אנו להיכנס. חדר מאופל. על השולחן כמה אקדחים ומנורת נפט. מאחורי המנורה בוקע קול גברי ושואל: "המוכן אתה למסור נפשך על הגנת המולדת?... התעמוד בסבל ועינויים מבלי למסור סודות ה"הגנה"... אם תהיה סתירה בין הקיבוץ או התנועה לבין ה"הגנה", מה תעדיף?..."
שאלות חיים כבדות. קשה היה לדעת כיצד ענה כל אחד. עובדה היא שכל חברי הקיבוץ שהוזמנו אושרו כחברי ה"הגנה". (רק לאחר מכן התברר שקיבלו המלצות מוקדמות על כל אחד מאתנו).
טכס ההשבעה המסורתי היה לנו חוויה בלתי נשכחת.


מכשיר לאיתות שהיה הקשר עם אוניות המעפילים





על הורדת מעפילים ראשונה כתב ברל:
באחת השבתות בשעות הבוקר הגיעה קריאה סודית לאותם חברים שזכו להתקבל ל"הגנה" (התנאי היה לפחות 6 חודשים בארץ) להגיע לבית מסוים בשכונת אפרים.
נפגשו שם שתי עשרות של חברי "הגנה" נוכח דב הוז שמסר על החלטת המוסדות לסכל את המדיניות הבריטית המגבילה את העלייה. 

בלילות הקרובים תגענה אוניות מעפילים לחוף חדרה ועל חברי ה"הגנה" במקום בשיתוף עם קבוצות "הפועל הימי" מחיפה לבצע את ההורדה. בין ההוראות: סודיות מוחלטת, לא לעורר כל חשדות מצד המשטרה הבריטית המסיירת בדרכים ולא מצד האוכלוסיה הערבית המתגוררת בסביבת הים.
לפנות ערב יצאו הסיירים שלנו כאילו היו זוגות המטיילים על שפת הים, על מנת לתהות על המשמרות הבריטיים ולהטעותם. 


כדי להגיע לים בלי להיתקל בכוחות המשטרה ובמאהלי הבדואים היינו חוצים את יער חדרה, הוא יער האקליפטוסים הנודע, ועוברים דרכו בלילה. היתה זו משימה קשה בגלל החושך המוחלט. 

כמובן שבחרו בלילות ללא ירח, ומשום מה לא נעזרו במצפן. 
הרעיון היה לצאת לפנות ערב ולהעביר חבל לאורכו של המסלול עד לים. תפקיד זה הוטל על שניים מחברינו.

אוניית מעפילים מגיעה לחוף


מפקד הפעולה היה מוטקה כהן (נספה בסירת הכ"ג) ועמו כעשרים אנשי "הגנה" מחדרה וכעשרים מחברי "הפועל הימי" חיפה. כל הציוד, בחלקו כבד למדי, הועמס על הכתפיים.
נכנסנו ליער כשכל אחד נוגע  בגב קודמו. לאחר רבע שעה התברר שהחבל נקרע... המפקד, שהיה גם המוביל, המשיך ישר לפי החוש כשלאחריו טוענים אלה להימין ואלה להשמאיל. לפי לוח הזמן כבר היה צריך לצאת מן היער אך לא נראה הסוף. שוטטנו ביער כל שעות הלילה ורק לפנות בוקר יצאנו מהיער בסביבות "עטה", באותו צד בו נכנסנו.
רק בלילה הבא, לאחר הרפתקאות רבות נוצר קשר עם אוניה בלב ים, שחייה אליה – כשלושה ק"מ - הורדת מעפילים לסירות והעברתם אל קרבת החוף. 

בעזרת חבלים הם הובלו אל החוף. היתה זו שיירה מוזרה מאד שהגיעה דרך היער אל מחנה הקיבוצים, שם ציפו להם החברות ציפייה דרוכה כל הלילה, עם אוכל ומשקה. לאחר שסעדו הועברו מיד למקומות מבטחים.
עם אור הבוקר חזרה קבוצה של חברים לים להטביע ציוד שנשאר שם ללא אפשרות להחזירו.

סמל ההגנה הראשון


קורס נוטרים   




יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

סיפור חיי - ברל קרן מספר על תקופת חדרה

 

צוות המטפלות בחדרה

חדרה

בקבוצת העלייה הראשונה ובמחנה הקיבוצים מילאתי את תפקיד הגזבר. הייתה לנו קופה משותפת לצורך העלייה. לאחר ששילמנו לסוכנות עבור כל העולים, נשארו בקופה כ 30 לירות שטרלינג.  את הסכום זה הבאנו אתנו ארצה והוא שימש לנו לקניית זוג פרדות ועגלה.
הצטרכנו להתארגן לניהול המשק שלנו, לקניית פרודוקטים והציוד הנחוץ. נחום הרצברג מקיבוץ עין החורש, הדריך אותי בעבודת הגזברות, כגזבר ב"ניר". "כסף אין,"  הוא אמר. "צריך להוציא כמה שיש."  הוא הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה לחיפה. "בוא תראה איך קונים מצרכים." הוא אמר לי להכין רשימה של כל מה שנחוץ:  חצי פחית חלבה, רבע פח ריבה, חצי פח שמן, חצי שק קמח, חצי שק סוכר, חצי שק אורז...
הגעתי לחיפה בפעם הראשונה. מצאתי עיר קטנה, עלובה, הרבה ערבים הסתובבו בה. הרצברג הביא אותי ל"המשביר" ונכנסנו למחסן. היה שם בלגן של שקים ואריזות. עלינו לקומה שיניה ולהפתעתי, בניגוד גמור לעליבות של המחסן, ראיתי משרד לתפארת. ישב בו אדם לבוש יפה, לא על פי אמות המידה החלוציות שלנו, זה היה מנהל החשבונות. הרצברג הכיר בינינו.
נתתי לו את הרשימה והוא שלח אותי למטה לקבל את המצרכים.
התברר לי שהמחסנאי, גצל, הוא יליד ביאליסטוק. מיד התיידדנו. הוא הביא את כל המצרכים, שקל אותם ואמר, "אני אדאג להעביר אותם לחדרה."  "איך?" שאלתי.  אחרי שהסביר  לי יצאנו חזרה. ואיך הגיע המשלוח? העמיסו את החבילות על עגלה רתומה לחמור, הובילו לתחנת הרכבת, שם המצרכים הועלו לרצפת הקרון והכתובת שלנו נכתבה עליהם בגיר. המשלוח הגיע ברכבת לתחנה בחדרה, ואנחנו באנו לשם עם עגלה לקבל אותו.
כשהגענו לחדרה סיפקה לנו הסוכנות רק מיטות ברזל בלי מזרונים, והלוואה לבניית צריפים. הלוואה לא בכסף, אלא בתלושי סוכנות. הייתי בא עם התלושים לאלוויץ – סוחר עצים מחדרה - ובעד כל תלוש הוא נתן לי רק 75 אחוז. אשראי לא היה. הכסף אף פעם לא הספיק. את חשבונות הקיבוץ ניהלנו בצורה מסודרת. מחזור הכספים היה קטן מאד. מובן שלא היה שום תקציב אישי. נאלצנו לחיות בצמצום רב ולהסתפק במועט. תשלום עבור עבודת החברים קיבלנו רק בסוף החודש והיו מעסיקים שגם אז לא שילמו. היינו חייבים לפרנק הקצב ולגניה מתנובה של חדרה, והם לא הסכימו לספק לנו מצרכים. ביקשתי מהקצב שימשיך לספק לנו בשר ונשלם לו לעת עתה חצי מהחוב, והוא הסכים. 

החברים מקבוצת אמריקה בחדרה 1934



הסתדרות הייתה קופת מלווה בחדרה. היה שם פקיד שנתן הלוואות. חייבו אותנו לרכוש מניה בקופה הזאת בסך 50 ליש"ט. הקופאי היה ביאליסטוקאי לכן זכיתי
ליחס מיוחד. בחדרה הכירו אותי רבים, כי לפני היה שם יוסק'ה, פעיל במועצת הפועלים, ובכל פעם שראו אותי אמרו: הה, קרופינסקי! 
החברים והחברות עבדו בכל מה שהזדמן. היה לנו בית מלאכה למרצפות ובית מלאכה לרעפים (היום עומד למזכרת ליד המזכירות "מכבש בורג" ששימש להכנת המרצפות). הייתה קבוצת צבעים, עבדנו בפרדסים ובבניין ובסלילת כבישים  -סיפקנו אבנים לסלילת כביש חדרה תל-אביב. בהמשך הייתה לנו נגריה וקיבלנו הזמנה גדולה מהסוכנות לאספקת חלונות, גגות רעפים, תקרות למאות בתים בעמק חפר. עם הזמן רכשנו גם  אוטומובילים (מפעל ההובלה ).
מלבד העיסוק בגזברות עבדתי בפרדסים, בבניין ובכיסוי גגות ברעפים מתוצרת בית המלאכה שלנו.
                                                    
מעבירים את סלי הפרי  על המסילה לבית האריזה

 פנינה עבדה בהתחלה בעבודת חוץ ככובסת (ועד היום חייבים לה כסף) אחר כך היא וחברה ממסילות הצטרפו לגדוד של בחורים לסלילת כבישי חדרה, הן ניפצו אבנים לחצץ.
 אחר היא הייתה גם מחסנאית מטבח. חמור עם שני ארגזים על גבו שימש לה להובלת המצרכים. כשהשתפר המצב הייתה נוסעת לשוק עם עגלה וסוס.
 אבל המקצוע העיקרי שלה היה טיפול בתינוקות. את ההכשרה הראשונה קיבלה מד"ר פישר בחדרה. הוא השתייך לאסכולה ייקית קשוחה מאד.
 אחר כך השתלמה אצל ד"ר פלק, גם הוא מאותה אסכולה. הם היו נוסעים יחד בחולות חדרה אל המטופלים שלו כשהוא מלמד אותה בדרכים ומאפשר לה לצפות בו בעת טיפולים ובדיקות.  



                                                     
חדר האוכל בחדרה - עומדת גיטל שפירא עם קרוב משפחה

                                    
הנהגים בחדרה

                                                          
משחק כדורעף בשעות הפנאי