עבודה חשובה מאוד על יחסי יהודים ערבים מתחילת ההתיישבות היהודית באזור רמת מנשה עד מלחמת השחרור - כתב גדי רקובסקי - העבודה מביאה רקע ועדויות מאוד מעניינות .
תודה לגדי על הסכמתו לפרסום העבודה
(חלק ב)
 |
חברי אמריקה- בניר לקראת יציאתם להתיישבות בג'וערה 1937 |
ראשית ההתיישבות - ג'וערה
א. קיבוץ "אמריקה-בניר"
הגרעין שהתיישב בג'וערה הורכב משתי קבוצות בעלות רקע שונה. האחת: "בניר" היתה מורכבת מיוצאי "השומר-הצעיר" בפולין, והשנייה: "אמריקה" ובה בוגרים מצפון אמריקה. שתי הקבוצות נפגשו במושבה חדרה והחליטו להתאחד (1934). בנובמבר 1936 החל מו"מ עם וייץ על האפשרות של התיישבות באדמת ג'וערה, שזה עתה הושלמה רכישתה.
בשביעי באפריל 1937 נערך סיור מכין בהשתתפות וייץ, נציג הקיבוץ - אברהם פיין, בן-שמש מחברת "צור", קצין משטרה יהודי, שוטר ערבי, הרצפלד, וילקינסקי וחבר משמר-העמק - הורוביץ. הכיסוי היה סידור תחנת משטרה במקום. בסיור סוכם על מסירה סופית של הקרקע באוגוסט ונקבע לוח זמנים להכנות.
אברהם פיין מעיד כי בסיור נוסף שנערך ב- 13.5, התקבלו המסיירים בהכנסת אורחים של המכתאר.
ב. ההתלבטויות ערב העלייה
כפי שראינו בסיום הפרק הקודם, ייחסו שרת ווייץ חשיבות רבה לקביעת עובדות בשטח ולהעלאת המתיישבים לג'וערה בטרם יפורסם דו"ח פיל. בינתיים התברר כי במו"מ עם אריסי ג'וערה על פינויים מן הקרקע ישנם עיכובים. לבסוף סוכם באמצעות בן-שמש, איש חברת "צור", כי האדמה תימסר אחר הקציר.
ב. ההתלבטויות ערב העלייה
כפי שראינו בסיום הפרק הקודם, ייחסו שרת ווייץ חשיבות רבה לקביעת עובדות בשטח ולהעלאת המתיישבים לג'וערה בטרם יפורסם דו"ח פיל. בינתיים התברר כי במו"מ עם אריסי ג'וערה על פינויים מן הקרקע ישנם עיכובים. לבסוף סוכם באמצעות בן-שמש, איש חברת "צור", כי האדמה תימסר אחר הקציר.
אי לכך נתבעו חברי "אמריקה-בניר" לעלות ולהתיישב עוד בטרם פונו האריסים הערבים. בקרב חברי הקיבוץ התעורר ויכוח האם יש לעלות על הקרקע בתנאים אלו, ויכוח המשקף במידה רבה את היחס אל הערבים בטרם המפגש, הגם שהתקיימו מספר מפגשים עוד בתקופת הישיבה בחדרה.
בשלישי במאי 1937 התקיים בירור בשאלת העלייה על הקרקע וכבר אז נמסר לחברי הקיבוץ, כי הערבים עודם יושבים על הקרקע ואין ביטחון מלא שייאותו לרדת ממנה, ומכאן הובן כי " . . . הקושי העיקרי הוא לגור ביחד עם הערבים זמן מה."בשיחת הקיבוץ הציעו כמה מן הדוברים לדחות את העלייה, הגם שנאמר כי הלחץ מן המוסדות חזק. רובם הסתייגו מן האפשרות של מגורים עם הערבים והביעו חשש כי בסופו של דבר יסרבו הערבים לפנות את הקרקע. בשיחה נוספת ב- 11.6.1936 דיווח אברהם פיין, כי ישנו ויכוח בין המכתאר לבן-שמש על הפיצויים. הרעת המצב הביטחוני הגבירה את הפקפוקים והועלו קשיים נוספים: ריבוי האבנים והקדחת. גם בשיחה זו הציעו מספר חברים להתאגד לעלייה. ב- 17.6 נערכה שיחה אחרונה בעניין זה ולאחר שנשמעו דיווחים נוספים, הוחלט ברוב של 64 נגד 1 (שישה נמנעים) בעד התיישבות לאלתר.מהתלבטויות אלו עולה כי היה חשש בסיסי ממגורים בצוותא עם הערבים, חשש שהתחזק בגלל קשיי התקופה ובעיות הקרקע, אך למרות זאת החליטו חברי הקיבוץ בסופו של דבר וברוב גדול לטובת ההתיישבות.
 |
סיור ראשון בג'וערה - צילם יוליק ממשמר העמק |
ג. התקופה הראשונה בג'וערה עד פינוי האריסים
בחמישי ביולי עלה הקיבוץ להתיישבות ובמשך קצת למעלה מחודש ישבו חבריו בצמוד לחושות של ערביי ג'וערה עד שהללו התפנו סופית ב- 17 באוגוסט. תקופה קצרה זו, שעוררה חששות רבים, עברה בשקט ובשלווה וכל מי שהעיד בפניי בנושא זה מאשר זאת: "התקופה בה חיינו עם אנשי הכפר היתה השקטה ביותר שידענו . . . רק אחרי שאלה עזבו, החלו התקפות של הכנופיות השונות."בתום יום העלייה הוזמן מכתאר ג'וערה לכוס תה והוא וקרוביו הצהירו כי הם מוכנים לעזוב את הקרקע בזמן הדרוש. למרות זאת הובע חשש, כאשר הוחלט לקנות חצץ מערביי הכפר, כי הם לא יירצו לעזוב את המקום. באותו יום (11.7), באו הערבים בלילה והתריעו מפני זרים הנמצאים באזור.
בתקופה זו ניכר חוסר ביטחון מסוים ביחסים עם הערבים וכאן סמכו חברי הקיבוץ על יצחק בן-שמש, נציגה של חברת צור, שמונה מטעם החברה - לסיים את המו"מ עם ערביי ג'וערה ובהמשך היה אחראי על משרד החברה שהוקם בעין השופט ואף התגורר מספר שנים בקיבוץ. יונה ינאי, מי שהיה בא-כוח הקיבוץ והמכתאר בתקופה זו, מספר כי חברי הקיבוץ לא היו מעורבים בכל נושא הקרקע והפיצויים וסמכו בעניין זה על בן-שמש.ב- 16 ביולי החלה העברת הזכויות על האדמה מידי אריסי ג'וערה לחברי עין-השופט, וארבעה ימים אחר כך הסתיים השלב הראשון בו סוכם כי מחצית מתשלום הפיצויים לאריסים תשולם מיידית, ואילו המחצית השנייה, לאחר עזיבת הקרקע.במקביל למערכת היחסים, שהיתה תקינה בדרך כלל, נוצרו גם חיכוכים כמו למשל בקשר לשאיבה ממעיין עין סוס, כאשר שומר הבוסתן במקום סירב לסידור של מנוע שאיבה בטענה של שאיבת יתר. לקראת סוף החודש הובעו חששות כי האריסים יסרבו לרדת עקב המצב המתוח ועקב הטענה כי הפיצויים שקיבלו, קטנים מאלו שקיבלו חלק מערביי כפרין.
בתחילת אוגוסט החלו עבודות הקציר והדיש להתנהל במהירות ואריסי ג'וערה אף נעזרו בזרקור של חברי הקיבוץ כדי לעבוד בלילות. בעשירי בחודש התקבל מכתב מווייץ שהורה להתחיל לחרוש כל חלקה שתתפנה על ידי הערבים. על פי עדותו של אהרון אלפר, כל חלקה כזו נחרשה ונזרעה באמצעות הטרקטור (שהגיע למקום מספר ימים קודם לכן), או בגידולים שלא היו נהוגים אצל הערבים, זאת כדי שניתן יהיה להבחין בין חלקות יהודיות וערביות.
ב- 12.8 החל חריש האדמות וב- 16.8 החלו ערביי ג'וערה להתפנות. במקביל סידר י. בן-שמש את עניין הפיצויים עם האריסים. לאייבי גולן, חבר הקיבוץ אמר כי: "עוד לא פגש מקרה שעניינים יסודרו בשלום ובלי קטטות כמו בג'וערה".
רוב תושבי ג'וערה התפנו לכפריין, לאחר שהרסו בעצמם את גגות החושות. אצל חברי הקיבוץ ניכרו רגשות סותרים בין שמחה והקלה על כך שהפינוי עבר בשלום, לבין הרגשת אי הנוחות שהתלוותה לעניין. עם עזיבת האריסים לא נותק הקשר, הוא נשמר עם אלו שעברו לכפריין. כן נשמר הקשר עם המכתאר אבו-עלי שעבר לחיפה.
ד. חידוש המרד הערבי והמעבר לנקודת הקבע
בין עזיבת האריסים לחידוש המרד הערבי, בסוף ספטמבר, נמשכה תקופת השקט ביחסי השכנים. ישנם אמנם דיווחים על סכסוכים מקומיים, בעיקר סביב לקיחת פרי מעצי הכפר ג'וערה, מה שנראה לחברי הקיבוץ כגניבה ואילו לערבים כנוהג מקובל, אך ככלל ניתן לומר כי הפינוי לא התסיס את האזור. התמונה השתנתה לאחר רצח מושל הצפון, אנדריוס, ב- 26 בספטמבר בנצרת. לאחר הרצח חודש המרד ביתר שאת וגם בסביבות ג'וערה גבר המתח. בשביעי ובארבעה-עשר באוקטובר נשמעו יריות באזור ואף זוהה אדם בורח לכיוון כפריין.
במהלך חודש נובמבר נחסמה הדרך ליקנעם ליד ריחניה מספר פעמים, וב- 17 בחודש ביקר בג'וערה אבו עלי, המכתאר לשעבר, והזהיר בפני התקפה קרובה. באותו ערב אכן הותקפה ג'וערה. המתח הרב הביא גם לסכסוכי גבולות. בדרך כלל נפתרו סכסוכים אלו בדרכי שלום אך ב- 29.1.1938 הגיע סכסוך כזה עם רועים ערבים בגבול דליה למכות ולאיומים באקדח מצד חבר עין השופט.
למחרת התקרבו רועים לבית של ג'וערה וספגו מכות. אחד מהחברים העיר: "תביט איך הסוציאליסטים שלנו נהנים כשמרביצים לרועה ערבי".
ממשטרת זכרון יעקב נודע שכנופיה מסתובבת באזור וב- 31 בינואר נמסר על קרב יריות בין הצבא לבין כנופיה באזור אום אל-פאחם. על אף המתיחות מדווח אייבי גולן ב- 16 לפברואר על מכירת שני טלאים לערבים.(19)
עד כאן ניתן לקבוע כי היחסים לא הידרדרו, למרות גילויי האלימות משני הצדדים ואולם המבחן הקשה ביותר טרם הגיע. ב- 28 בפברואר נרצח חבר משמר העמק אברהם גולדשלגר - המדריך של עין השופט - בדרכו מעין-השופט למשמר-העמק. חבר עין-השופט שליווה את גולדשלגר, ראה את ארבעת הרוצחים נסוגים לכיוון כפריין. למחרת הגיעו כוחות צבא לכפריין ועצרו אחד בשם מוסטפה אבו עלק וחשודים נוספים. לגבי חברי הקיבוץ היווה מקרה זה עדות לבעייתיות ההולכת וגוברת של מערכת היחסים עם השכנים.בעדותו של ג'ברין עבד אל ג'וואד, תושב כפריין באותם ימים, נטען כי האיש, לו הוא קורא מוסטפה הנדאווי, ביקש למצוא מקלט בכפר, אך גורש. כמו כן הוא טוען שלמרות הלחצים שהופעלו על הכפר על ידי הכנופיות, סירבו אנשי כפריין לשתף פעולה עמם.המתח לא שכך ואף התגבר. ב- 29 במרץ נורו יריות על ג'וערה וב- 7 באפריל נרצחו שני חברי עין השופט - אפרים טיקטין ואליעזר קורנגולד - בדרכם מרמת השניים לג'וערה.
הרצח בוצע על ידי כנופיה שנסוגה לריחניה ומשם לכיוון ואדי ערה.
על פי עדותו של יוסף רביב - מכתאר רמת השופט - זכתה הכנופיה לסיוע פעיל של השומר עטא הזכור ממקרה הרצח הקודם ברמת השניים.מאז הרצח ועד מחצית יולי הגיעה המתיחות לשיאה ומן העדויות השונות עולה מצב של מתחים ולחצים קשים ביותר, הגם שבמבט לאחור מתברר כי אכן רוב הפיגועים, שכללו ניתוק הטלפון, שריפות ויריות, בוצעו על ידי כנופיות שבאו מחוץ לאזור ולא על ידי התושבים המקומיים.ב- 15 למאי הותקפה ג'וערה על ידי כנופיה שעקבותיה הוליכו לכפריין. כשבוע לאחר מכן נמצאה גוויה של ערבי שזוהה כאחד שאינו תושב האזור. ב- 20 במאי הוקם מחנה צבאי ארעי באזור כפריין על מנת להרתיע את הכנופיות. ב- 8 ביולי עזבו הבריטים את כפרין וב- 14 לחודש הותקפה ג'וערה פעם נוספת ושוב נתגלתה גופה. ב- 25.7 התמקמה פלוגה בריטית בנקודת הקבע של הקיבוץ, כקילומטר ממערב לג'וערה.
בתחילת אוגוסט החלו עבודות הקציר והדיש להתנהל במהירות ואריסי ג'וערה אף נעזרו בזרקור של חברי הקיבוץ כדי לעבוד בלילות. בעשירי בחודש התקבל מכתב מווייץ שהורה להתחיל לחרוש כל חלקה שתתפנה על ידי הערבים. על פי עדותו של אהרון אלפר, כל חלקה כזו נחרשה ונזרעה באמצעות הטרקטור (שהגיע למקום מספר ימים קודם לכן), או בגידולים שלא היו נהוגים אצל הערבים, זאת כדי שניתן יהיה להבחין בין חלקות יהודיות וערביות.
ב- 12.8 החל חריש האדמות וב- 16.8 החלו ערביי ג'וערה להתפנות. במקביל סידר י. בן-שמש את עניין הפיצויים עם האריסים. לאייבי גולן, חבר הקיבוץ אמר כי: "עוד לא פגש מקרה שעניינים יסודרו בשלום ובלי קטטות כמו בג'וערה".
רוב תושבי ג'וערה התפנו לכפריין, לאחר שהרסו בעצמם את גגות החושות. אצל חברי הקיבוץ ניכרו רגשות סותרים בין שמחה והקלה על כך שהפינוי עבר בשלום, לבין הרגשת אי הנוחות שהתלוותה לעניין. עם עזיבת האריסים לא נותק הקשר, הוא נשמר עם אלו שעברו לכפריין. כן נשמר הקשר עם המכתאר אבו-עלי שעבר לחיפה.
 |
חתימת האריסים באצבעות על הסכם מכירת הקרקעות |
ד. חידוש המרד הערבי והמעבר לנקודת הקבע
בין עזיבת האריסים לחידוש המרד הערבי, בסוף ספטמבר, נמשכה תקופת השקט ביחסי השכנים. ישנם אמנם דיווחים על סכסוכים מקומיים, בעיקר סביב לקיחת פרי מעצי הכפר ג'וערה, מה שנראה לחברי הקיבוץ כגניבה ואילו לערבים כנוהג מקובל, אך ככלל ניתן לומר כי הפינוי לא התסיס את האזור. התמונה השתנתה לאחר רצח מושל הצפון, אנדריוס, ב- 26 בספטמבר בנצרת. לאחר הרצח חודש המרד ביתר שאת וגם בסביבות ג'וערה גבר המתח. בשביעי ובארבעה-עשר באוקטובר נשמעו יריות באזור ואף זוהה אדם בורח לכיוון כפריין.
במהלך חודש נובמבר נחסמה הדרך ליקנעם ליד ריחניה מספר פעמים, וב- 17 בחודש ביקר בג'וערה אבו עלי, המכתאר לשעבר, והזהיר בפני התקפה קרובה. באותו ערב אכן הותקפה ג'וערה. המתח הרב הביא גם לסכסוכי גבולות. בדרך כלל נפתרו סכסוכים אלו בדרכי שלום אך ב- 29.1.1938 הגיע סכסוך כזה עם רועים ערבים בגבול דליה למכות ולאיומים באקדח מצד חבר עין השופט.
למחרת התקרבו רועים לבית של ג'וערה וספגו מכות. אחד מהחברים העיר: "תביט איך הסוציאליסטים שלנו נהנים כשמרביצים לרועה ערבי".
ממשטרת זכרון יעקב נודע שכנופיה מסתובבת באזור וב- 31 בינואר נמסר על קרב יריות בין הצבא לבין כנופיה באזור אום אל-פאחם. על אף המתיחות מדווח אייבי גולן ב- 16 לפברואר על מכירת שני טלאים לערבים.(19)
עד כאן ניתן לקבוע כי היחסים לא הידרדרו, למרות גילויי האלימות משני הצדדים ואולם המבחן הקשה ביותר טרם הגיע. ב- 28 בפברואר נרצח חבר משמר העמק אברהם גולדשלגר - המדריך של עין השופט - בדרכו מעין-השופט למשמר-העמק. חבר עין-השופט שליווה את גולדשלגר, ראה את ארבעת הרוצחים נסוגים לכיוון כפריין. למחרת הגיעו כוחות צבא לכפריין ועצרו אחד בשם מוסטפה אבו עלק וחשודים נוספים. לגבי חברי הקיבוץ היווה מקרה זה עדות לבעייתיות ההולכת וגוברת של מערכת היחסים עם השכנים.בעדותו של ג'ברין עבד אל ג'וואד, תושב כפריין באותם ימים, נטען כי האיש, לו הוא קורא מוסטפה הנדאווי, ביקש למצוא מקלט בכפר, אך גורש. כמו כן הוא טוען שלמרות הלחצים שהופעלו על הכפר על ידי הכנופיות, סירבו אנשי כפריין לשתף פעולה עמם.המתח לא שכך ואף התגבר. ב- 29 במרץ נורו יריות על ג'וערה וב- 7 באפריל נרצחו שני חברי עין השופט - אפרים טיקטין ואליעזר קורנגולד - בדרכם מרמת השניים לג'וערה.
 |
ההלוויה של אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד |
הרצח בוצע על ידי כנופיה שנסוגה לריחניה ומשם לכיוון ואדי ערה.
על פי עדותו של יוסף רביב - מכתאר רמת השופט - זכתה הכנופיה לסיוע פעיל של השומר עטא הזכור ממקרה הרצח הקודם ברמת השניים.מאז הרצח ועד מחצית יולי הגיעה המתיחות לשיאה ומן העדויות השונות עולה מצב של מתחים ולחצים קשים ביותר, הגם שבמבט לאחור מתברר כי אכן רוב הפיגועים, שכללו ניתוק הטלפון, שריפות ויריות, בוצעו על ידי כנופיות שבאו מחוץ לאזור ולא על ידי התושבים המקומיים.ב- 15 למאי הותקפה ג'וערה על ידי כנופיה שעקבותיה הוליכו לכפריין. כשבוע לאחר מכן נמצאה גוויה של ערבי שזוהה כאחד שאינו תושב האזור. ב- 20 במאי הוקם מחנה צבאי ארעי באזור כפריין על מנת להרתיע את הכנופיות. ב- 8 ביולי עזבו הבריטים את כפרין וב- 14 לחודש הותקפה ג'וערה פעם נוספת ושוב נתגלתה גופה. ב- 25.7 התמקמה פלוגה בריטית בנקודת הקבע של הקיבוץ, כקילומטר ממערב לג'וערה.
בראשית אוקטובר 1938 הועבר הקיבוץ לנקודת הקבע שלו ובאותה תקופה הוחל בגידור השטח באום דפוף לקראת העלייה על הקרקע של קיבוץ דליה. מכאן ואילך עבר הדגש ביחסים עם הערבים למאבק על אדמות אום דפוף ודליית-אל-רוחה, בו נעסוק בפרק הבא. באשר ליחסים בין עין השופט לערביי הסביבה, ובעיקר כפרין, הרי שאלו החלו מעתה להשתפר וגם בתקופות הקשות ביותר לא נוצר נתק מוחלט. כך למשל ביקר המכתאר של כפריין בג'וערה ב- 26 וב- 27 במאי בקשר לבעיות של סימון גבולות וכן בטענה שזקן מן הכפר הועלב על ידי שומרים מעין-השופט. עם שוך המרד הערבי עתידים יחסים אלו עוד להשתפר ולהתהדק.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה