יום רביעי, 19 ביולי 2017

הורי קבוצת ערבה מספרים על ילדותם



קבוצת ערבה

ילדי ערבה נולדו בשנים 1974-5.שלא כמנהגי אני רוצה הפעם להביא סיפורי הורים של ילדי ערבה שנכתבו כשהילדים היו בכיתה ג.


נאוה
נאוה הייתה כלבת הטיפוחים של המשפחה. כלבת זאב יפיפייה, טובה, אצילה שלוותה בנאמנות את שנות ילדותי. עד היום אני מתרגש כאשר אני נזכר במבט עיניה הטובות.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר היה לאחוז ברגלה השמאלית המושטת אלי לאות שלום וידידות.באותן שנים היוותה נאוה חלק בלתי נפרד מחיי- ובכל פעם שהייתי מגיע לחדר הייתי מחפש אותה, רץ, משחק, משתובב ושמח אתה מאוד.
נאוה הייתה אהובה מאוד גם על שאר ילדי הקבוץ. ואילו החברים המבוגרים נטו לה חסד מייחוד בזכות מה שאירע במלחמת השחרור . באותם ימים קנתה נאוה את עולמה, וכך היה המעשה:
קבוץ חצור הוקם על גבעה גבוהה, במרחק לא רב מן הדרך הראשית שבין אשקלון לתל אביב.בראשית המלחמה פלשו המצרים בכוח גדול מכיוון עזה, והתקדמו צפונה. 

בהגיעם מאל מול חצור נעצרו. והחלו להפגיז את הקיבוץ. אנו הילדים הועברנו למקום אחר כדי להתרחק מן הסכנה ואילו החברים המבוגרים נשארו במקום, כדי לשמור ככל יכולתם על קיום הקבוץ- כולל השקיית גן הירק וטיפול בפרות, בכבשים ובכול שאר ענפי המשק. בסיום כל הפגזה היו החברים יוצאים בזריזות מן התעלות והמקלטים, רצים לרפת, לצאן וללול ומאכילים ומטפלים בבעלי החיים. 
ומי עזר להם לחזור למקלטים בזמן? 
לפני התחלת ההפגזה מהבאה? נאוה. 
לנאוה היה חוש שמיעה מפותח ביותר כמו לרוב הכלבים וכך למדה להבחין בשריקת הפגזים בהיותם עדין באוויר. במרחק רב מן הקיבוץ. לחברים היה סימן: ברגע שהיו רואים את נאוה רצה במהירות כשזנבה מושפל בין רגליה לעבר המקלט- היו יודעים שההפגזה מתחילה והיו רצים אף הם , מודיעים לכולם ונכנסים למקלטים בזמן. כך עזרה נאוה לחברי הקיבוץ בשעתם הקשה ביותר.
 והם לא שכחו זאת . ברבות הימים כאשר נסוגו המצרים ואנו הילדים חזרנו לקיבוץ,פגשה אותנו גם נאוה ושליטפתי את עורה והסתכלתי בעיניה הרגשתי שהיא רוצה לספר לי..בדרכה שלה על כל מה שאירע.
גבי רשף




מתחת למיטה
יום אחד אחרי הצהרים היה חם מאוד והתחשק לי לקרוא מתחת למיטה את הספר "טרזן "כי היה שם קריר .קראתי..וקראתי..ונרדמתי.
בינתיים ירד הערב וההורים התחילו לדאוג. חפשו אצל חברות, חפשו כבר בכול מקום אחר וכבר עמדו להזמין את המשטרה. כשלפתע הרים אבשלום (האח) את כיסוי מיטתי וראה אותי ישנה להנאתי עם הספר " טרזן " בידי.
יונה פלבס

בימי ילדותי אבא שלי עבד ברפת, אני זוכרת שבאותה תקופה חלבו את הפרות בידיים כשאבא שלי עבר עם דלי ושרפרף מפרה לפרה. חולב שתי פטמות ביחד וכשהדלי התמלא היה שופך את החלב לתוך כד שעמד על עגלה.
כך היו עוברים מפרה לפרה. את כדי החלב המלאים היו מכניסים לתוך מקרר גדול שהיו בו גושי קרח ומים קרים. כשהמקרר היה מלא כדים, בא אוטו ומעמיס אותם לתנובה.
את העטינים והפטמות היו מנקים בעזרת סמרטוט ודלי מים. ולא כמו היום בשפריצים וצינורות.
מאוד אהבתי ללכת עם אבא שלי לחליבה , לשבת לידו ולעזור לו לנקות וגם לחלוב.
חביבה לבנה

יום שלישי, 4 ביולי 2017

נוח לינדהיים - עבודה של נטע שפירא בהדרכת אסתר חכים



אריה שרון אדריכל מנצח - צילום מהאינטרנט




נח לינדהיים

נח לינדהיים (1908- 1939) הוא בנם של רמה ונורווין לינדהיים.
נח נולד בארה"ב, אביו היה עו"ד ידוע שנפטר בגיל צעיר יחסית.
על אימו, אירמה 'רמה' לינדהיים ראו בעבודתי "ידיד אמריקאי".   
נח לינדהיים למד אדריכלות והשתלב בעבודה במשרדו של האדריכל הידוע אריה שרון. אריה שרון היה מי שהחל  בשנים אלו להיות אולי הדמות המובילה באדריכלות ובתכנון בישראל.
הוא תכנן יישובים רבים ומבנים רבים, ביניהם בי"ח "בילינסון" בפתח- תקווה ובי"ח "רמב"ם" בחיפה. כשקמה מדינת ישראל תכנן אריה שרון את תכנית האב היישובית הראשונה שלה וגם זכה במהרה בפרס ישראל על חלקו בתכנון ובניית הארץ.
נח הצעיר התבלט במשרד חשוב זה.
באותם הימים, כאשר ישוב עברי היה עולה לקרקע, היו המוסדות הציוניים (שלפני קום המדינה), מעמידים לרשותו קרקע, תכנית אב לישוב ומממנים/ תומכים בתחילת הקמתו.
התכניות היו נעשות ע"י מחלקה בסוכנות היהודית, לפי עקרונות מנחים, ולא לפי רצונותיהם של המתיישבים דווקא.
בשלב שני- משרדו של אריה שרון החל בשנות ה-30 לקבל מהסוכנות עבודות כמשרד פרטי. 
נח לינדהיים התקשר לקיבוץ "אמריקה- בניר", שישב בחדרה והמתין לקבלת קרקע עבור התיישבות קבע. בקיבוץ זה היו יוצאי פולין ואמריקה, הקיבוץ האמריקאי וגם הקיבוץ ה"מעורב" הראשון בארץ.
נח הכין עבורם תכנית ליישוב, לפי העקרונות שהנחו את משרדו של אריה שרון באותן השנים, ועל כך- ראה פירוט בהמשך. התכנית (היפהפייה!) לא יצאה לפועל במתכונתה המדוייקת, אך שמורה כיום (יוני 2008) בארכיון "עין השופט". 
בתוך זמן קצר, בעזרתה של רמה לינדהיים, של לואיס ד. ברנדייס- השופט העליון היהודי הראשון בארה"ב ומראשי הנהגת הציונות, ושל קבוצת המנהיגים אליהם היו קשורים ("קבוצת ברנדייס", וגם על כך ראו בעבודתי "ידיד אמריקאי") נמצאו עבור הקיבוץ קרקעות החווה החקלאית הערבית ג'וערה, הסמוכות למשמר העמק, ונרכשו ע"י המוסדות הציוניים.
במהרה הוחלט לשנות את שמו של הקיבוץ ולקרוא לו "עין השופט", ע"ש השופט ברנדייס, והוא עלה להתיישבות בג'וערה ב- 5.7.1937. לאחר מספר חדשים עבר הקיבוץ לגבעה הסמוכה, שהייתה פחות תלולה ונוחה יותר להתיישבות, ושם הוא שוכן עד היום.
בשנים אלו, בתוך זמן קצר, פוקדים את משפחת לינדהיים מספר אסונות- הלן, אשתו של נח, נהרגה בתאונת מטוס. לזוג לא היו ילדים.
נח, אלמן טרי וחולה במחלת כליות, נוסע לארה"ב, שם הוא מכין את הביתן הארץ ישראלי בתערוכה בינלאומית, ומתקשר שם לאשה חדשה.
נח לינדהיים נפטר בשנת 1939 ממחלת כליות והוא בן 31 בלבד, כשהוא טורח על הכנת הביתן  שבתערוכה הבינלאומית בניו- יורק.
אחיו דונאלד,  נהרג במלחמת העולם השנייה בחזית הגרמנית, ביום האחרון של המלחמה ב-  1945. הוא קבור כיום בהולנד.
אפרם של נח, הלן, רמה ונורווין טמון בבית הקברות של קיבוץ משמר העמק.  
על שמו של נח לינדהיים נקראה גבעת ג'וערה, שהפכה בינתיים לבסיס צבאי: גבעת נח. 


רמה לינדהיים עובדת במשתלת משמר העמק - שנות השלושים



 עקרונות לתכנון קיבוץ בעבודתו של נח לינדהיים ותצפית מג'וערה לעין השופט

כשמבקרים בקיבוצים הסמוכים משמר העמק ועין השופט, הקשורים שניהם בחייהם של בני משפחת לינדהיים, ניתן להתרשם מההבדלים התכנוניים ביניהם, ששרדו מאז הקמתם ועד ימינו (יוני 2008).
משמר העמק, הותיק שבין השניים, נוסד ב- 1922, ועלה על הקרקע במקומו הנוכחי ב- 1926,
בשנים אלו עדיין "קיבוץ" צורת חיים והתיישבות חדשה, ולא היה בנמצא ידע ונסיון בתכנון יישוב שכזה.
במשמר העמק, למשל, הכניסה לקיבוץ עד היום היא דרך אזור התעשייה (ה"מלאכה" בעבר) והרפת גם היא נמצאת בסמוך. לידם נמצא חדר האוכל והדשא המרכזי של הקיבוץ, שני מרכיבים שניתן למצוא בכל קיבוץ, כשהם סמוכים אחד לשני, אבל לא בהכרח לשער הכניסה, לרפת ולאזור המלאכה.
ותיקי עין השופט מספרים שקודם עלייתם הראשונה לקרקע, לג'וערה, התארחו חלקם במשמר העמק, וכשראו את ה"בלגאן" התכנוני, פנו לכל מי שיכלו שבעין השופט תהיה תכנית אב מסודרת.
עין השופט, לעומת זאת, עלה על הקרקע ב- 1937, ולמקומו הנוכחי בראשית 1938. עוד קודם לכך כבר הוכנו במשרדו של אריה שרון- שהוזכר קודם, ובהשתתפותו של נח לינדהיים, מספר תכניות אב לפי עקרונות מנחים דומים, שאחת מהן התקבלה לבסוף.
באותן 11 שנים שבין עליית שני הקיבוצים לקרקע כבר התפתחה תורה לתכנון קיבוצים, שהתבססה על הנסיון, על רעיונות שהוכיחו עצמם ועל רעיונות וסגנונות בינלאומיים שהיו מקובלים אז בעיקר במערב אירופה שם למדו חשובי האדריכלים שפעלו אז בארץ.
הכוונה בעיקר לסגנון ה"באוהאוס" שנקרא מחוץ לגרמניה "סגנון בינלאומי", ועיקריו: תכנון פונקציונאלי וצנוע, קווים זורמים וצורות גיאומטריות מאוזנות ו"נקיות", ובנוסף- לרעיונות כמו "ערי- הגנים" ועוד, שכאמור היו מקובלים אז בעולם האדריכלות.
ניתן למצוא בקיבוצים שתוכננו משנות ה- 30 ועד ימינו את המאפיינים הבאים:

1. תכנית שנראית יפה גם על הנייר- קווים רצופים וצורות הנדסיות שלמות.
2. הפרדת אזורים:
א. איזור מלאכה וחקלאות.
ב. איזור מגורים.
ג. במרכז הישוב- מגדל מים וחדר אוכל, וסמוך להם שירותים "אזרחיים":  שירותים ציבוריים ממש, מחסן בגדים ומכבסה, מקלחת משותפת... 
ד. איזור גן ציבורי שהפך במהרה ל"הדשא הגדול", שקצהו האחד מתחיל מחדר האוכל, ובסמוך נמצא בדרך כלל גם בניין המשמש כמועדון.
ה. בקצהו השני של הדשא הגדול נמצא בדרך כלל איזור מבני החינוך, שנבנו ככל שגדלו והתרבו הילדים ביישוב, כך שהדשא וחדר האוכל נגישים לילדים, מבלי להתרחק ממקומם ומבלי לחצות יותר מדי דרכים עם תחבורה. אכן תכנון יישובי מעולה!

החלוקה לאיזורים נשמרת גם כאשר היישוב גדל, היות שלכל אחד כיוון התפתחות משלו, וחדר האוכל והמוסדות הסמוכים לו נשארים במרכז.   
חשוב: כבר בתכנון המקורי יש דרך אחת לכניסה לאזור המחיה של הקיבוץ ודרך שנייה המקשרת את אזור המלאכה אל השדות.

קיבוץ עין השופט 1939



ועכשיו לתצפית קצרה מג'וערה לעין השופט:  

מג'וערה רואים את חלקו המזרחי של עין השופט, הלא היא חצר המשק של היישוב (איזור התעשייה, המלאכה והחקלאות) שלמרות שגדלה והתפתחה היא המשכה של חצר המשק מיומו הראשון של הקיבוץ.
חצר המשק תוכננה בחכמה רבה על המדרון המזרחי, כשהרוחות הבאות בעיקר ממערב מצננות את אזור המגורים, ואח"כ נושאות את הריחות שעולים מהרפת וכו' הרחק מהקיבוץ ולא לתוכו...
המגדל המרובע הנראה בראש היישוב הוא מגדל המים- הבניין הראשון שנבנה בשטח, וסמוך לו- חדר האוכל ואיזור השירותים.
שני המגדלים האחרים, העגול והמרובע, שבסיסם נמוך מעט משל מגדל המים, הם במקור מגדלי תבואה (אסמים לתוצרת חקלאית ולמזון לבהמות), שלמרות שכיום אינם משמשים יותר לכך- מסמנים את מרכז חצר המשק הישנה של הקיבוץ, שכאמור המשיכה והתפתחה מאז, על המדרון המזרחי של הגבעה- מצפון לדרום.

כתב : נטע שפירא
סייעה בהכנה: אסתר כרמל- חכים, רמת השופט

יום רביעי, 14 ביוני 2017

לחשוף עולם אחר - על הצלם טל גליק






כבר לפני כעשרים שנה כתבתי על טל גליק צלם מיוחד במינו במוסף על המשמר "חותם".עם השנים טל רק הולך ומשתבח כמו יין טוב

לחשוף עולם אחר

      כתבה:  עפרה בריל

אל טל גליק התוודעתי בערב של מסע קסום בנופי עולם, במופע אור-קולי, כאשר כל תמונה יפה מחברתה.
טל, בן קיבוץ גלעד, עשה זאת בגדול. בשתיים עשרה שנות נדודים ברחבי העולם, העמיס על גבו תרמיל ומצלמה וחשף מראות קסומים של כדור הארץ שלנו. העיתונות הגיאוגרפית המקצועית ביותר בעולם גילתה את טל, והיום הוא מוכר כאחד הצלמים הגאוגרפיים הטובים בעולם.

טל גליק


על המסעות ועל הצילום, שוחחתי עם טל:

"ילדות בחיק הטבע בקיבוץ השפיעה עליך?"
בלי ספק. לא הייתי אומר שמכיוון ההורים, אלא יותר מהמטפלות ומהמורות. בחינוך של אז, היה דגש חזק מאד על הטבע. היום לצערי, אני לא בטוח שזה הכיוון. גם היום, כשאני בא לבקר בגלעד, הרצון שלי לצאת לטיולים קצרים סביב המשק, עגון בזיכרונות מהילדות. לקראת חג החמישים לגלעד פנו אלי וקיבלתי על עצמי משימה שהיא מאוד משמעותית בשבילי, להכין תערוכת צילום מהנופים הזכורים לי מילדותי.

"יש שוני בין מה שאתה רואה היום למה שנחרט בזיכרונך?"

בנופים לא מתחולל השוני, האתגר האישי שונה, תחושות לגבי המראות הן אותן תחושות, המשימה שונה לגמרי. אתה יכול להסתכל בנוף באופן תמים ונקי ממחשבות אחרות, אך מכיוון שאני עוסק בצילום, המשימה שלי לרשום דברים בדרך המקצועית ביותר מהווה גורם המפחית חלק מהחוויה. כאשר אני עסוק בצילום, מטרידה אותי המחשבה, איך מאותם מקומות ומראות, שכולם מכירים בגלעד, אפשר ליצור אימג' חדש, איך את ההר שממול והעץ הנטוע אפשר לצלם באור אחר, אור שיפתיע את כולם.


המצלמה הנודדת


"איך הגעת לצילום מקצועי?"
צילמתי כבר מגיל 11, אך הפסקתי מהר מאוד כי לא יכולתי להדפיס את הצילומים שלי והרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. רק אחרי הצבא, בטיול בדרום-אמריקה התחלתי לצלם ברצינות, מתוך מגמה לרשום את החוויות שאני עובר.
במשך תקופת שהייתי הארוכה בחו"ל הייתי בדרום-אמריקה, אירופה, המזרח הרחוק וביפן. התמקדתי בעיקר בנופים. צילמתי לא מתוך אובססיה שקיימת אצל חלק מהצעירים הרצים לספר מה עשו או איפה היו, או שכל כוונתם לטעום את טעם הרכושנות על ציוד צילום יקר. צילמתי מתוך משיכה ועניין. כאשר דפדפתי בירחונים גיאוגרפיים לצילום, הגעתי להכרה, שרמת הצילום שלי לא נופלת ממה שמתפרסם. מכרים הפגישו אותי ביפן עם אנשי מקצוע בתחום הצילום הגיאוגרפי והם מאוד התפלאו שאני לא עוסק בצילום ברמה המקצועית. החומר שהגשתי להם היה ברמה של פרסום מיידי. המאמר הראשון שלי פורסם בירחון בינלאומי ונקרא "המצלמה הנודדת". בירחון זה, בכל גיליון בוחרים צלם אחר כדי להציג את דרך עבודתו. נבחרתי, למרות שעד אז לא פרסמתי דבר.
ללמוד להקשיב לשקט
ביפן התכוונתי להישאר שבוע ונשארתי שנתיים. הוקסמתי מהשוני, מהתרבות. זה היה בשבילי כמו נסיעה לירח, עולם בתוך עולם, פלנטה אחרת שלדעתי כל מי שטוען שהוא מכיר את התרבות הזו לעומקה, זו פיקציה.


איך ישראלי-קיבוצניק (במקור) מסתגל לתרבות היפנית?

הכינוי ישראלי-קיבוצניק מפריע לי. לא חושב שאני מייצג את דגם האופי הישראלי. אני לא נכנס ופורץ למקום זר, קודם כל מבצע נסיגה כדי לא להכביד, או לא לפגוע או לא לטעות (לא אופייני להרבה ישראלים), כך לדעתי רצוי לנהוג ביפן כדי להתקרב לאותם אנשים המעניינים אותי.
כשנותנים סממן ואומרים התנהגות ישראלית, אני לא משייך זאת לקבוצה חיובית, אלא יותר לפושריות וחוצפה.
יש שקוראים להתנהגות כזו תעוזה. אני לא מכיר את המושג הזה ביחסי אנוש, יש תעוזה, אבל מסוג אחר לגמרי.
מורגש על טל שהנושא מטריד אותו מאוד והוא ממשיך – היה טוב יותר לכולנו אם כל התרבות הנקראת ישראלית,
הייתה יותר נוחה ולא נוטה להתפרץ "כאילו הבנו את הפרינציפ...". הפרינציפ הרבה יותר מסובך ממה שרוב האנשים נוטים לחשוב, כמו שאדם מגיע לקיבוץ ואחרי שבוע הוא כבר יודע מה קורה בקיבוץ, זו גישה ישראלית, כי הוא באמת לא יודע.

אני לא חף משפיטת תרבויות, עשיתי טעויות מאות פעמים, אבל היום אני הרבה יותר מקשיב, מתייחס מאוד ברצינות למילה הנאמרת או הנכתבת, ממעט בדיבור. גם במופע האור-קולי שלי, החלק המילולי מצומצם, וזה נובע מהתחושה הפנימית שאפשר להעביר חוויות רגשיות לקהל בעזרת תמונה ולא רק בדרך של מניפולציה כאחד שהיה שם, בא, מספר, מלהיב, גורף, כביכול יודע יותר.

במשך התקופה הארוכה של שהייתך בחו"ל, היו לך מפגשים קצת יותר ייחודיים?

הרבה, אך אחד מהם זכור לי במיוחד. בתקופה שהייתי ביפן, תרגלתי (תרגלתי ולא למדתי) אוקבנה – סידור ושזירת פרחים. המפגש-לימוד הזה היווה בשבילי חוויה מיוחדת במינה. בכיתה היו רק נשים מבוגרות (מחמישים עד תשעים), כל השיעור עבר בכריעה על הרצפה בסגנון יפני.

איך קיבלו אותך הנשים?

בתחילה כעוף זר ומוזר. לשמחתי הייתי תלמיד טוב יותר ממה שהן ציפו מגבר צעיר הזר לתרבותן, שבא ללמוד בכיתה שלהן. הניסיון לשבת בכיתה עם נשים מבוגרות, שאין שום אפשרות לתקשר איתן, וכל מה שעושים במשך השיעור זו עבודה שיש בה קומפוזיציה ומיומנות ואתה כל הזמן עומד למבחן, לא בקול, אלא בתשדורות באוויר, זו חוויה, שאם אתה מסוגל להקשיב לה, היא מאוד מעשירה.
רוב האנשים לא מסוגלים להקשיב לשקט, לכן כיתה כזו לא תהיה נוחה להם. החוויה מבחינה תרבותית קטנה, נשמעת מאוד מינורית, אך לדעתי היא מאוד משמעותית בתפיסה שלך וביכולת שלך לקלוט תרבויות אחרות.
מבחינה נפשית היו לי התמודדויות ברמות שונות לגמרי. במשך שנים טיילתי לבד עם מצלמה ביד ומבחינה פיזית היה לי מאוד קשה. לא הייתי באף אחת מהפסגות החשובות בעולם, המטרה לא הייתה לכבוש פסגות. כן ביליתי בהרים גבוהים מאוד במסע מפרך בין תרבויות בטיבט, הודו ונפאל.


שילוב של אכסניית נוער וקיבוץ


מה משך אותך כל הזמן עם המצלמה ביד?

הסקרנות שיש בי. סקרנות לדעת, שהיא לא יכולה לבוא לידי ביטוי בלמידה פרונטלית. הכושר שלי לשבת על כיסא, לקרוא ספר, או לשמוע הרצאה אספי לעומת היכולת הפיזית שלי לצאת למרחבים, לקחת תרמיל על הגב ולנסות לגעת באנשים הנמצאים שם.

היית במצבים של סיכון אישי?

דברים שבמבט לאחור אני חושב שהיו ברמת סיכון מסוימת כמו: טיפוס על הר בגואטמלה בקצב מהיר בצורה לא סבירה, תוך החלטה מוזרה שעד שאני לא עולה למרומי ההר וחוזר למטה, אני לא שותה מים. רציתי לבחון את כושר הסיבולת שלי ובאמת לא שתיתי. הגעתי לפסגת ההר אחרי טיפוס מאוד קשה, צפיתי בהתפרצות געשית, צילמתי וחזרתי בריצה למטה לכפר, בלי לשתות. לאחר מכן הסתבר לי שפשוט התייבשתי. במשך שלושה ימים שכבתי במיטה רועד מקור, במקום שכוח-אל, בלי עזרה רפואית.
עצם העובדה שביליתי הרבה זמן לבד, במקומות די קשים ברחבי העולם, הרים את רף הסיכון שלקחתי על עצמי, אך לא היה לי עניין בהסתכנות לשמה. אני מכיר טוב את מיתוס ההסתכנות והגבורה המעוגנת אצל חלק מהמטיילים הישראלים. בעיני האפיון הרלוונטי למטייל הוא קודם כל היותו אדם סקרן שעושה פחות או יותר טוב את הטיול שלו, בין זה לגבורה אין שום דבר.
כדי לממן שהייה וטיול כה ממושכים בחו"ל צריך כסף. ממה התפרנסת?

עבודות שונות. בארצות הברית צבעתי בתים, באירופה מכרתי פוסטרים, ביפן לימדתי אנגלית. אני טיפוס שמסתפק במועט. אפשר להסתדר, אך כולי תקווה שדרך הטיול שלי לא יהווה מודל לחיקוי לאחרים. הייתה תקופה מסוימת שבמשך שמונה חודשים הייתי על סף רעב. ישנתי במקומות עלובים שהתשלום עליהם לא עלה על דולר ועשרים ללילה. במשך שלושה חודשים (עודד חברי ואני) אכלנו ארוחה ביום שכללה דייסת קווקר ותה. היינו מעבירים את היום בדיבורים על האוכל שלא היינו אוכלים.
בהגיעי לטוקיו הצלחתי ליישם ערכים שאני מאמין בהם עם תושיית ההישרדות.
ביום הראשון לנחיתתי שם, ידידה שלי הביאה אותי לצריף רעוע שהיו בו כעשרים אנשים. הצריף שימש קבוצה של אנשים מערביים לעישון סמים.
בעלי הבית רצו להיפטר מהם והטילו עלי את האחריות על הצריף. הסבתי אותו למעין שילוב של אכסניית נוער וקיבוץ, משהו מאוד יוצא דופן בגוף המנוכר שמטיילים פוגשים בחו"ל. אירחתי שם רק מטיילים ישראלים. כל מצרכי המזון הבסיסיים כמו: סוכר, מלח, קמח חולקו חינם. את הציוד הבסיסי בחדרים הבאתי מהזבל היפני (ושם נזרקים דברים נהדרים לזבל), הקמתי מעבדת צילום עם חדר חושך וזה היה המקום המבוקש והזול ביותר למטיילים בטוקיו.

בריחה מהתעמתות עם נושאים קשים

בצילומים שלך רואים מעט מאוד חיות, אתה לא מתייחס לבעלי חיים בטבע?

אני מקדיש תשומת לב רבה לבעלי חיים, אך צילום בעלי-חיים זהו תחום בפני עצמו. כדי להגיע לצילום ברמה שאני מצלם, זה מחייב אותי להתייחס לנושא של בעלי חיים בנפרד. לצלם מקצועי אין אפשרות לערב בין התחומים. יש צלמים מעטים שעושים את שני הדברים. בארץ מוכרים יותר צילומי טבע ולא כל-כך צילום גיאוגרפי (ההבדל ביניהם גדול). חסרים בנוסף לכך גם ירחונים שהיו יכולים לפרסם צילום גיאוגרפי. יש את "מסע אחר", שהוא רק בן שבע שנים, עכשיו נולד הירחון "טבע הדברים" (לא בדיוק ירחון גיאוגרפי).
שאלה קשה שאני מרשה לעצמי לשאול, כי גם אני נגועה בה בכתיבתי העיתונאית. מתגנבת בראיית הצילומים שלך תחושה של בריחה מהתעמתות עם נושאים קשים, הנושאים שאתה מביא לצופים, יפים מדי...
ללא ספק הצילום שלי הוא אפוליטי. אני לא בא לתקן עולם. הצילום הוא לא כלי ביטוי למחשבות, זו שפה בה אני מביע בצורה ויזואלית רעיונות או זיכרונות מתוך מסעות. אני מכיר בעובדה שעם הבעיות הכואבות של העולם, אין באפשרותי להתמודד.
לא תראי אצלי סידרה של אנשים הנוברים בהררי אשפה ליד מקסיקו-סיטי, על אף שהייתי שם וראיתי. מבחינה מקצועית אני יכול לצלם תמונות שיגרמו לצופה שוק נפשי, אבל אינני מתלהב מצילום שכל כוונתו להאיר את הצד האפל של החיים. גם במקומות הבעייתיים ביותר בעולם, אני מחפש צילום נוף חזק ויפה לעין. את אומרת חיובי, לא נוגע בבעיה, אך כצלם אני מרגיש שהמטרה שלי להעביר תחושה של יופי בחוזק הנוף ולא באימת מעשי האדם, שמי כמונו יודעים עד כמה אכזריים הם יכולים להיות. האמיני לי, אחרי שנים כה רבות שטיילתי בעולם וראיתי את כדור הארץ שלנו, הראייה שלי נעשתה הרבה יותר פסימית, למרות הצילום החיובי שלי.
מחסום בגרמניה
נופי הארץ מדברים אליך יותר מבחינה נפשית, מאשר נופים שראית בכל העולם?
בלי שום ספק. לפני כשנתיים חזרתי לארץ ומאז אני מרבה לנסוע למופעים ברחבי הארץ. החזרה הביתה היא גם חזרה לנופים שלא התמודדתי אתם בצילום והאתגר הוא גדול.
אני עכשיו מנסה להתמודד עם נופים של האזור בו את מתגוררת, אזור קיבוצי גלעד – רוצה להוכיח שגם באזור הזה יש לי מה לומר.
בשנה האחרונה הפקתי כמה כתבות צילום גדולות בנושאים ישראליים – ים המלח, תרבות בתל-אביב. רוב הכתבות שלי בשנים האחרונות פורסמו בעיתונות הגרמנית.

גרת בגרמניה?
כן.
וצילמת נופים?
לא, אף פעם לא צילמתי נופים בגרמניה, הייתי חסום מבחינה רגשית, אפילו כשראיתי את הנופים הנפלאים ביותר, ויש מה לראות שם... רק פעם אחת עשיתי כתבה על כבישי האוטוסטראדות המדהימים שיש שם, אבל זה היה מאוד טכני, יותר מזה לא יכולתי.
אם נחזור לשאלה הקודמת שלך, ההתמודדות עם נופי הארץ, זו אינה התמודדות רגשית, אלא יותר מקצועית. אני יכול לעמוד באזור גלעד מזריחת השמש ועד שקיעתה כדי לתפוס את אותם רגעים – מצב העננות, האור, מזג האוויר – שיתנו לי צילום חזק, כי צילום טוב זה לא עניין של מזל, ואני חייב להוכיח לעצמי ולאחרים שגם בנופי ילדותי אני יכול לצלם אחרת.
מה שמפריע לי בארץ, ישראל נחשבת לארץ חירות, אבל אם יש משהו קטסטרופלי, אלה סטוק הצילומים המקדמים חירות בארץ. אם רק היה ניתן לי, הייתי יכול, תוך חצי שנה להביא את סטוק הצילומים הזה למצב שיתמודד עם הטובים בעולם.
בטוח שאוכל לתרום המון בשטח הצילום הגיאוגרפי בארץ ואולי אפילו להפוך את הקערה על פיה. אני נוסע ועובר בארץ והמום ממגוון הנופים. כוחי בעין המצלמת וכולי תקווה שתינתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי גם בארצי שלי.

יום ראשון, 4 ביוני 2017

טיול למצרים בשנות השמונים


רותי דקל מנצחת על מקהלת חברי עין השופט בפרמידה במצרים


הטיול למצריים

בשנות השמונים הקיבוץ בהמוניו נסע למצריים.
החוויה היתה כל כך מיוחדת שרבים מהחברים תיעדו את הטיול הזה לפרטי פרטים .
כותב משה שוק בעיתון הקיבוץ מ - 1983
לא אחדש אם אומר שטיול למצריים הוא חוויה שאסור להחמיץ אותה-
שנים רבות ציפינו לאפשרות לעבור את הדרך הקצרה יחסית
המפרידה בין ארצנו לבין אותם אוצרות עתיקים הממלאים את ארץ היאור.
והנה ניתנה לנו הזדמנות לעשות זאת- והיה כדאי !
חייב אדם לראות במו עיניו את מפעלי הבנייה האדירים
ושום תמונה או סיפור לא ימחישו את עוצמתם . 
לפניכם תיעוד שכתבה עופרה בריל מתוך יומן הנסיעה שלה למצריים :
יומן טיול למצריים (תאריך יציאה:30/3/1983 תאריך חזרה:6/4/1983)

30/3/1983
בוקר יום רביעי, השעה חמש בבוקר, מוכנים לתזוזה.
אמנון שמשי בבעיה, אין לו אישור לצאת מטעם הצבא, האם יישאר
 בבית ?
בבית דגון עוצרים לשפיכת מי אפסיים .
כמה בנות עם אומץ עושות בחוץ.
המציצנים שעוברים שם בדרך די מרוצים לראות טוסיק לבן על הבוקר.
עוצרים במחסום ארז - בדיקה של חבלן משטרתי, חפץ חשוד נמצא ברכב שהגיע מהרצועה .
מיה המדריכה מספרת לנו: דרך הים משמשת כ4000 שנה כדרך ראשית ממספוטמיה למצריים.
מעבר בין שתי תרבויות באזור זה מצאו עדויות כתובות .
במקדש מצרי מצאו ציור קיר שמתאר את דרך הים
כל 20 ק"מ היתה תחנה שנועדה לחניית ביניים, מקור למים ומקום לישון 
   8.30 -  הגענו למסוף הישראלי בכניסה למסוף מעכבים את האוטובוס
יש עודף אוטובוסים במעבר הישראלי
ב9:55 - נכנסים למסוף הישראלי
11.50 - מקבלים טפסים למסוף המצרי. המדריך המצרי עמאר
מחתימים דרכונים במסוף המצרי. 
  13.00 - ידיעה מרעישה-אמנון הגיע
14.15 - עולים לאוטובוס המצרי. מפואר בצורה בלתי רגילה
האוטובוס חדיש ביותר, ממוזג, עם בית שימוש צמוד.

14.25- נכנסנו למצריים. השנה ברוכת גשם והשדות מוריקים
17.00- הגענו לתעלת סואץ כשמטרתנו- המעבורת
איחרנו את המעבר במעבורת...
בניסיון נואש ניסה נהגנו מוחמד לעלות על המעבורת 
אך מכל עבר צפרו מכוניות אחרות והקדימו אותנו
נשארנו לחכות לנגלה הבאה .

שיט על תעלת סואץ



19.30 - המעבורת סופסוף הגיעה
נהג האוטובוס במצב הכן לפריצה למעבורת .
הקצין שהתלווה אלינו שומר בנאמנות על זכותנו לעבור ראשונים
במחיאות כפיים סוערות עלינו למעבורת .

22.45- לילה. הגענו לבית המלון "פיקדילי" שבקהיר
הלילה הראשון ב "פיקדילי " עבר בשינה עמוקה
  
31/3/1983
יום חמישי, יום שני לטיול .
 - אנחנו בדרך לממפיס ואחר לסאקרה- עיר המתים של ממפיס8.00 
שם נראה את פירמידת המדרגות - המלך רעמסס מוצג כתבליט ענק. 
המלך רעמסס חשוב לנו באופן ספציפי- בימיו הייתה יציאת מצריים
הפסל עומד בחזית הבניין צמוד לקיר , האורך המקורי: 13 מטר, חסרה לו חתיכה מהרגל . רגל שמאל הולכת קדימה .

10.00 - נוסעים לסאקרה- עיר המתים של ממפיס החומה: העתק של  החומה בממפיס- החומה הלבנה -עמודים שהם שחזור של עמודים שהיו בעיר בעבר העמודים הם איגוד של קני סוף שיוצקים אותם בבטון
כתב הרטי- קצרנות של הרוגליפים
סרדב- במבנה אבן עם חלונות זכוכית רואים פסל אבן קטן ומעניין
המצרים מאמינים שלכל אדם שנולד יש ישות רוחנית וכשהוא נפטר-
היישות באה אתו לעולם הבא.
הסרדב- מאפשר ליישות הרוחנית לצאת ולבוא אל הנסטר
(הסיבה לחלונות- שהמלך המת יוכל להינות מהחתיכות הישראליות) 
ארון המתים של אונס מלא ציורי קיר משגעים.
קבר של אחד השליטים הפרסיים נמצא בעומק של 70 מטר.
היירוגליפים- מילות הקדושים
הכתב לא השתנה. על הקירות כתבים יום-יומיים
יסוד ראשון בהיירוגליף: ציור הדבר שהנך רואה
היסוד השני: צירופי סימנים למילה,
כשהמלך מת מביאים אותו בסירה מפוארת בדרך הנילוס,
עושים טקס חניטה שאורך כ- 70 יום
לוקחים את המלך החנוט בשביל התהלוכות, קוברים בפירמידה
וסוגרים .

יום שני, 22 במאי 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (52)


שיחה  לפני השינה בכיתת זמיר - עם שיקה וינר


לסיום הסדרה שלי על אירועים משמעותיים בחיי קיבוצנו - בחרתי בוויכוח שהצית את הקיבוץ בשנות השמונים -לינה משפחתית כן או לא......

בשנות השמונים התפתח בעין השופט מאבק סוער על דרך הלנת הילדים:תומכי הלינה המשותפת נאבקו כמו מתגוששים בתומכי הלינה המשפחתית .עיתון הקיבוץ שימש כזירת המאבק ונכתבו בו מאמרים ששיקפו את שתי העמדות -בעד הלינה המשפחתית

כותב אבא אלמוני :
איך אפשר להשכיב ילדים בגילאים הצעירים, כאשר סובבים אותך הורים וילדים ?
קשה להיות משוחרר עם הילד מול זוגות עיניים של אחרים ,
וכשלפעמים בא לך לגעור בילדים אני מרגיש אי נוחות בראיית האחרים במצב זה .

כאשר מגיעה השעה שמונה בערב, הילד הוא בודד .
וכאשר בא לו לבכות, אין מבוגר שייגש אליו.
אם בוכים שני ילדים בשני גנונים נפרדים, אחד מהם יבכה יותר זמן
שהרי שומרת אחת לא תוכל להרגיע את שניהם בבת אחת ,

וכל מי שטוען שהילדים צריכים ללמוד להסתדר לבדם – טועה.
בגיל הרך ילדים מפחדים ומאבדים אמון במבוגרים.
הם אינם יודעים להסתדר לבד.
הם לומדים משהו חמור וזה שאין על מי לסמוך
ושאין זה בטוח שמישהו יבוא אליהם ,
וודאי שלא אבא ואימא....

גיורא מור רק התעורר - צילום שעיה מור


יום חמישי, 18 במאי 2017

כך ניצחנו את האבן- סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (51)



קבוצת נרקיס עם צביה חגי ועדנה עירון



בחג החנוכה בשנת 1982 - קרתה התאונה של ילדי 'נרקיס'


ביום שישי אחד בשנת    1982   כל החברים היו באולם וצפו בסרט "האגם המוזהב ".
לילדי "נרקיס" הייתה באותו יום חוויה מסוג אחר

על התאונה סיפרה בעיתון הקיבוץ חגית רקובסקי :

יום שישי השחור

הלכנו לראות את הפונית והייתה שם עגלת סמיטריילר
בכובד של 30 טון בערך שחסמה את הכניסה .
לכן חלק מהילדים עברו מתחת וחלק לידה.
כעבור כמה דקות הם שמעו רעשים ועלו על העגלה כדי לבדוק מה זה
 (הם חשבו שיונים או חתולים)
כמה שניות אחרי שהם עלו נשמעו צרחות וקולות נפילה מזעזעים
העגלה קרסה והצינורות כיסו כמה מהילדים.
עינב בריל

הילדים שמסביב התחילו לצרוח ,
היו מבוגרים ששמעו את הצרחות ורצו לאולם האזורי לקרוא לאנשים לעזרה .
אייל נתקע עם הרגליים בתוך העגלה וגם הראש שלו נפגע ,
עינב היה צמוד לאחד העמודים שהעגלה נשענה עליו.
עמית קפץ על העגלה ומשך אחריו את אורית שלא תיפול ,
הוא קפץ בעצמו מהעגלה ובעזרת אילן הצליח להגיע לכיתה
כאשר אורית קפצה מהעגלה היא קיבלה מכה קטנה ברגל
ואז רצה לעזור לאייל לצאת ופגע בה סליל ששקל 120 קילו .
אילן ואוהד הצליחו לחלץ את עינב.
הוא היה בהלם ולא הצליח ללכת , לכן השכבנו אותו על הדשא.
דקות ספורות לאחר מכן הוזעקו הבחורים, האחיות והרופאה
הבנות בכו והבנים היו במתח רב .
כעבור שעה בערך הצליחו לחלץ את אייל לשמחתנו הרבה .
וכולם נסעו באמבולנס לבי"ח רמב"ם .
אייל שני


כדי לעזור לחניכי הקבוצה להתגבר על החוויה הקשה ביקשה המחנכת עדנה עירון מהילדים לכתוב על האירוע

אריאל ירון כתב :
אתמול בלילה כאשר הדבר קרה, אני הרגשתי פחד, כי היו ילדים מתחת לעגלה וקשה היה לי לחשוב שהם היו יכולים להיפצע בצורה רצינית חשבתי על החברים שלי עמית ואייל וגם על האחרים, מה יקרה להם ?
כמעט כל הבנות בכו ואני הייתי לידם וזה היה קשה לסבול את הבכי של הפחד שאולי יקרה משהו ראיתי את עינב נופל וצועק הצילו! ובוכה והדבר הזה יישאר חרוט בזיכרוני בתור אירוע עצוב, כי הם ילדים מכיתתי ולא ידענו מה יקרה להם אם הפצעים חמורים.
ואם יוציאו את אייל או שהוא יישאר מתחת עוד קצת . היה לי קשה לחשוב שנאבד אחד מהם וב"נרקיס" יהיו 19 ילדים
נעמה דגן
זה הדבר הכי נורא שקרה לי בכיתה ובחיי לראות ילדים מכיתתי סובלים ובוכים ואי אפשר לעזור להם.

נעמה דגן כתבה :
זה קרה לי לפני כמה ימים. הרגשתי כל כך הרבה פחד שהייתי חייבת לעשות משהו . הייתי חייבת להוציא אותי ואת אייל מתחת למשקל הכבד
להפסיק את הדם שזרם לו בלי הפסק אבל לא הייתי יכולה , הייתי חסרת אונים ורק עמדתי וניגבתי את הדם

ודיברתי אל עצמי וזה הכול פחד.
פחד וחוסר אונים , והחוסר אונים גבר עלי  ואז הלכתי ובכיתי והוצאתי את הכול ובכל זאת עוד לא התגברתי על הפחד וההרגשה האיומה הזאת
שאולי הצלחתי להעביר בחיבור הזה .
במסיבת חנוכה שהתקיימה יותר מאוחר באותה שנה הדליקו נרות ובירכו ברכת הגומל על הנס שקרה לילדי "נרקיס".


אריאל ירון
ילדי נרקיס בגן

יום שני, 15 במאי 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (50)



ביקור המקויה בעין השופט 2004

המקויה

משנות השבעים ועד ..ימינו אלה אנחנו מכירים את אנשי המקויה המבקרים בקיבוצנו. יש משהו מרענן בידידות רבת השנים הזו שבאה כולה מתוך אמונה , שלנו הקיבוצניקים מהשמו'ץ קצת מוזרה.
אהבת הארץ מתוך אמונה יוקדת שזו ארץ מקודשת וחשובה לבני אדם שלא נולדו בה. הם היו באים באוטובוסים  מלאים  מפה לפה, יורדים ברחבת המכוניות , כל כך יפים עם תלבושת לבנה וכחולה (כדגל ישראל) ויש עם תלבושת צבעונית כיאה לעם היפני ושירת 'הבאנו שלום עליכם ' מתרוננת בחוזקה. בעיניים מאירות משמחה הם מתערבבים עם חברי הקיבוץ למעגל הורה סוחף או לשירה שמרימה את גג המועדון. ולנו כילדים או כהורים לילדים היה משמח במיוחד , איך כול אחד מהם היה מביא מתנה קטנה מהארץ הרחוקה והמיוחדת - יפן.. (אפילו מניפה הייתה נחשבת ) הקשר נמשך והתודות בהבעות הפנים שלהם היו כה  מיוחדות שנצרבו בלבנו.

פרופסור טושימה בביקור ב1973  



תנועת המקויה  נוסדה במאי 1948 על ידי פרופסור אברהם איקורו טשימה, איש עסקים מקומאמוטו שבדרום יפן. טשימה הגה את רעיון התנועה בעקבות התגלות שחווה כאשר התבודד במשך שבועיים בהר אסו. הוא ביקר בארץ ונפגש עם הוגי דעות יהודיים באוניברסיטה העברית כפרופ' מרטין (מרדכי) בובר ופרופ' שמואל הוגו ברגמן. כן השפיע על דעותיו הוגה הדעות היפני הפציפיסט טוהויקו טגאווה. אנשי הקבוצה עמדו בקשר עם הוגים יהודים נוספים. (ויקופדיה)




עלון מס' 10 – 5.3.2010

קבוצת עולי הרגל ממקויה מספר 57 בביקור בעין השופט
בצהרי יום חמישי, הגיעו אלינו לביקור קבוצת עולי הרגל ממקויה מספר 57. 
הבאים התקבלו ברחבת האסם, לציון תרומתם לשיפוצו. 
משה שוק קידם את פניהם בברכה, 
מיגל ברך בשם הקיבוץ, נציגי המקויה נשאו דברים.
בנות דקל-ברק שרו ביפנית ובעברית והעולים נגנו ושרו את ”שיר המעלות“.
הקבוצה הביאה תשורה קטנה ומסרה אותה למיגל כנציג הקיבוץ.
לאחר הטכס, התכבדו העולים בארוחת צהרים מפנקת וזמרו ושרו גם בחדר האוכל.
הקשרים עם המקויה נמשכים כבר משנת 1963. 
במפגש הייתה גם ריבה זכאי, המורה המיתולוגית של האולפן, וכן היו גם תלמידים משלה במפגש.


איסר לביא נותן מתנה לנציג המקויה


יום ראשון, 14 במאי 2017

כך ניצחנו את האבן- סיפורה קמת קיבוץ עין השופט (49)





אבנר דיין אחראי על האש

"על הדשא" בעין השופט
ב1976 הוקלטה בקיבוץ התכנית "על הדשא" שהייתה פופולרית מאד .
בעיתון "על המשמר" דווח :
התכנית "על הדשא" בעריכתו ובהנחייתו של אליהו הכהן 
עין - השופט שבהרי אפרים ,על דשא עטור פרחים
שרו את השירים שנסבו על פרחים ופריחה , 
עירית דותן, מלי ברונשטיין, עוזי מאירי ועודד בן-חור,
בהשתתפות פעילה של חברי עין השופט
שלא התירו לזמרים להישאר סולנים .
כן השתתפה בתכנית רביעיית כלי מתכת של עין השופט
עיבודים מוסיקליים הכין דב כרמל מקיבוץ דליה השכן
גם הטבע עזר לתכנית :
הרוח הסוערת שנשבה בחוץ חדלה מיד עם תחילת ההקלטה 
והגשם החל מטפטף ממש עם גמר ההקלטה,
התכנית "על הדשא" בעין השופט תוקרן בטלויזיה ביום חמישי
ערב שבועות, בשעה 20:15

עוזי  מאירי עירית דותן ומלי ברונשטיין


בעיתון הקיבוץ מצאנו מכתב לאלכס מאיר(רכז ועדת תרבות)
לכבוד
מר אלכס מאיר
קיבוץ עין השופט
שלום רב
לאחר הצפייה בתכנית "על הדשא" שצולמה בעין השופט 
ולאחר התגובות המצוינות שקיבלנו הנני שמח להודות לך ולכל חברי המשק על העזרה העצומה , שלה זכינו בהכנת התכנית
מצב הרוח הטוב, השירה היפה והסדר המופתי ,
מצאו את ביטויים והשתקפו מהמסך הקטן להנאת רבבות צופים בבית.
אנא, אמור תודה מיוחדת ליענקל'ה (שגיא) שעל השירה,
לדני (דקל) שעל הפרחים 
ולאסף (מורן) שעל הכול
אישית הייתה לי חוויה נעימה להתארח במשקך המטופח 
ואשמח לכל שיתוף פעולה גם לעתיד לבוא ,
בברכה
רפי שחר – תיאטרון לילך


אליהו הכהן מפליא בסיפוריו


קבוצת איליים בפיג'מות





כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (48)



המילואים מתגייסים


מלחמת יום כיפור 1973





,אחת ממלחמות ישראל  הקשות הייתה מלחמת יום כיפור  


שנפתחה במתקפה מתואמת בשתי חזיתות :
ברמת הגולן ובמצרים.
רבים מחברינו היו מגויסים למלחמה הזו .
החברים שלנו השתתפו בקרבות קשים מאוד .
ובבית בעורף הילדים ישנו במקלטים .

במהלך המלחמה נפל בשבי אהרון נרקיס-בנם של פסח ובתיה .
בדף לחבר מתאריך ה16 בנובמבר נכתב :
בהתרגשות ובשמחה רבה קיבלנו את הידיעה שאהרון נמצא בשבי
ועומד לחזור בקרוב הביתה .
על משפחת נרקיס ועל כולנו עברו כמה שבועות של ציפייה וחרדה
אשר הגיעו לפורקן בחצות יום רביעי,

  עם בואו של נציג קצין העיר עפולה לבשר את הבשורה הטובה . 
אהרון שוחרר..

אנו מחכים בכיליון עיניים לרגע שנוכל לקבל את פני אהרון בשובו הביתה !

 

ילדים במקלט


מאזינים בחרדה לחדשות


יום רביעי, 10 במאי 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (47)

ספרה המרתק של עמיה ליבליך על השבויים במצרים 



דן אבידן בשבי המצרי

דן אבידן נפל בשבי המצרים בקרבות ההתשה בתעלה בדצמבר 1969
לאחר שנענה לקריאתו של משה דיין, שביקש מקציני מילואים להתנדב לשירות בתעלה .
דן (בנו של שמעון אבידן) שירת כסגן במוצב דור סואר, ליד האגם המר.
יום ראשון אחד, בדרך חזרה למוצב, עלה הג'יפ שלו על מארב מצרי
המאבטח נהרג , נהג הג'יפ נפצע קשה ומת בבית החולים.
דן נפגע בשתי רגליו מכדורים ורסיסים .  עם רגליים היו מרוסקות, שבעה שברים - הוא קפץ אל החול וניסה לרוץ שהמצרים הגיעו אליו, הוא אמר לעצמו:
דן, אתה הולך ל"טיול" ארוך ארוך.....
הוא חשב שישהה בשבי שישה עד שבעה חודשים.
בבית החולים אל-מהדי בקהיר שהה בין שישה לשמונה חודשים
במהלך החקירות גיבש לעצמו קו הגנה, שדבק בו מיומו הראשון בשבי:
אני איש מילואים שהיה צריך להגיע למוצב, כדי לפגוש את הקצין שייתן לי הנחיות וזה היום הראשון שלי בסיני.
המצרים לא האמינו לו , הם ידעו טוב מאוד שהפעם לשבוי שלהם יש ערך רב,
הם ידעו שדן הוא בנו של שמעון אבידן המפקד המהולל של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור .
יחד עם דן שהו בשבי המצרי עוד עשרה שבויים ישראלים.
לאחר כמה חדשי בידוד אפשרו המצרים לכל השבויים הישראלים לשהות באותו התא.
בצורה כזו הם  היו יכולים לנהל אורח חיים דמוקרטי, כמו בקיבוץ.
ב1973 שוחררו השבויים -

דן אבידן בחזרתו מהשבי 1973


חגיגות השחרור
בכל הארץ ובמיוחד בקיבוץ חגגו את שחרור השבויים. ב"דף לחבר" מתאריך ה2 בנובמבר 1973 נכתב :
דני חזר הביתה!!! 
כזיק חשמל עברה הידיעה במחנה שדני עומד לחזור הביתה
המונים זקן וטף התחילו לנהור לרחבה. הפליאו הילדים בפעילותם והתרגשותם
הופיעו פנסים משני צדי הכביש המוביל למברג , ומודעה לכל אורך השער 
ב ר ו ך   ב ו א ך    ה ב י ת ה    ד נ י !
ההתרגשות גדלה ורבה מרגע לרגע. כל אור, כל פנס מכונית מרחוק הגדיל את המתח
אורות מצלמות הבזיקו בלי הפסק. והנה מגיע הרגע המאושר - 
המכונית , המשפחה, ודני יורד כן, יורד והלך בכוחות עצמו, בלי תמיכה, בלי זקן, אבל עם שפם ארוך ופורצות מחיאות כפיים ודמעות מגיל ושמחה. דני שלנו חזר הביתה !

המשפחה מצפה לדני - אשתו חיה אחותו דפנה ושי אבידן הבן




מכתבים שנשלחו לדן אבידן בשבי מטעם קבוצת-קשת 
שלום דני
פעם המצרים באו הנה והייתה מלחמה. כולם היו במקלטים ואז אנחנו היינו במקלטים מצרים באו הם רצו שהארץ תהיה שלהם אז נלחמו אתם. קוראים למלחמה הזאת 
ששת הימים
כי היא הייתה שישה ימים
אני רוצה שתחזור מהר, כמה מהר שאפשר ואז אני אשמח מאוד
אני אשלח לך גם מכתב מהחדר ותכתוב לי בחזרה
שלום ולהתראות -

צפריר קורץ
לדני שלום
אני רוצה שכבר תבוא לעין השופט. כי שי אמר לי היום בהתעמלות שהוא נורא מתגעגע אל אבא שלו.
אני שולח לך ציור יפה מאוד וכותב לך על הנייר, שתדע שזה הנייר שלי
להתראות-
גיא כהן
שלום לך דני
מתי תחזור? עוד מעט אולי. אז נשלח לך מכתבים וציורים
אם תחזור מהר תוכל להיות הרבה בעין השופט. 
ראית את הדשא והטרקטור? אם תחזור מהר תוכל לראות את זה הרבה
מתי תחזור? תחזור מהר לעין השופט ותמשיך לעבוד במוסך
אנחנו מתגעגעים אליך
דני-אנחנו רוצים לראות אותך. תחזור מהר-טוב?
מתי שתחזור זה יהיה עוד שבוע אז תלך משם, אחרת ישאירו אותך הרבה זמן
אם תחזור מהר, תראה את עין השופט יותר מהר
אם יצטרכו שתחזור לסיני - תחזור אבל תחזור מהר הביתה ותספר לשי למה לקחו אותך
אם זה יהיה עצוב אנחנו נחטיף להם מכות. 
בסיני תגיד לחיילים שלא אתה תשמור בלילה, אחרת ייקחו אותך עוד פעם
שמישהו אחר ישמור..
תחזור מהר ותמשיך להיות אתנו
כשהם יגידו לך שאתה יכול לחזור - תברח
נשלח לך גם חבילה מלאת מכתבים שתהיה שמח
נשלח לך אם אתה רוצה. תחזור מהר !
להתראות-
גלי קוצר

עם אבא שמעון ואלופי צה"ל