יום ראשון, 2 באפריל 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (35)


רישום של הכפר רחניה של חנן לפיד


מפגש עם ערביי האזור

לפני מלחמת השחרור כפרים ערביים רבים היו באזור

באזור רמת-מנשה היו כפרים ערביים רבים: ריחניה, אום אל זינאת, סבארין, כפריין, דלית אל רוחה ועוד.. היחסים בין חברי הקיבוץ הצעיר לתושבים הערביים בסביבה היו מורכבים. מצד אחד החברים רצו בכל מאודם ליצור יחסי שכנות טובים עם הערבים ומצד שני היה הפחד. פחד מכנופיות שפעלו גם מתוך הכפרים הערביים.

ב- 1938 התקיימה שיחת חברים בג'וערה בעניין המרעה.
(מתוך פרוטוקולים של ג'וערה):

שמואל בן צבי: דורש שיוסף (איתן) יביע את עמדתו בעניין קצירת הערבים את העשב באדמתנו.
יוסף איתן: "אני עוד לומד את כל שאלת הערבים. קווי הפעולה שלי הוא לא להתחיל ביד קשה, למרות שאינני מאמין שהם יכולים להיות ידידים בנפש. הם אנשים תרבותיים (ערביי כפריין) ויודעים הכול מהנעשה בעולם. 
השכנים שלנו היו רגילים כל הזמן לרעות בשדות של ג'וערה.. הסברתי לערבים שאת העשב של הגורן אפשר לקחת על פי פתק ממני. זה מגוחך שאנשינו לא יודעים איך לברך ערבי, כאילו חיים בשני עולמות. חושב שאפשר לסדר את רוב הדברים בשקט".

הקיבוצניקים הצעירים עשו עסקים עם ערביי הסביבה. היו ערבים מכפריין שהסתובבו רכובים על חמורים בקיבוץ למכור סחורתם, לעיתים פנו במקרים דחופים לקבלת טיפול רפואי במרפאת הקיבוץ ועשו עסקאות שונות עם עובדי הדיר ..  
  המפגש עם ערביי הסביבה היה גם בנסיבות רגועות יותר  אך המתח נשזר גם בנסיבות אלו .
האוטובוס  הראשון עשה סיבוב גדול בכל כפרי הערבים .   

משה מחרוק



בעיתון שהתפרסם ב- 1943 כותב משה מחרוק:

פגישות

ברצוני הפעם לנסות לתאר נסיעה באוטובוס מס' 15. בשעה 6:30 בבוקר השכם נחפזים אנשינו לסיבוב דליה, שם מצפים לאוטובוס שיחזור מסיבובו. 
מחכים אנשינו וגם כפריים וביניהם מבוגרים ונכבדים. מן הנימוס האלמנטרי לברך אחד את רעהו. מובן שלא חשובה כאן השפה. מספיק רמז, מלה, הנפת יד. אבל אנשינו רובם – ההפך. האוטובוס מגיע. תופשים מקומות. מי בעמידה, מי בישיבה. הצפיפות גדולה. הנהג נרגז, הנוסעים נרגזים. 
על אחד הספסלים יושבת חברת קיבוץ, בחורה די מפותחת, קיבלה חינוך הגון, מבינה דברים והיא משוחחת עם חברת המקום. 
על המושב השני אישה ערבייה עם ילד קטן בזרועותיה. הילד מרוב סקרנות רוצה לשחק עם שערותיה של החברה והיא מתרגזת ומרביצה על ידו של התינוק. האם מתרגשת מרוב כעס ופונה לחברה המתורבתת – "מה את חושבת שאת טובה מאתנו. אולי את מזהב? אולי מאותו חומר קורצנו?".
חבל מאוד שהחברה לא הבינה ערבית...האוטובוס נוסע לו הלאה ומתקרבים לתחנת ריחניה. עולה ערביה עם תינוק ביד אחת ובשנייה חבילה. מאחוריה נגררת פעוטה. לכולם מובן שבנסיעה כזו עם מטען כזה – מגיע לה מקום ישיבה. אבל למעשה כל אחד נשאר צמוד למקומו, מחובר לכיסאו. אחד הנוסעים בעמידה וגם הנהג פולטים הערה, והנה התשובה: "יקום אחד מהם וייתן מקום…". אני מפסיק, כי הפעם אני נוסע רק עד יקנעם. בפעם הבאה אמשיך בדרכי ואמשיך בכתיבתי, ובכן "בחטרכום" להתראות.  

האוטובוס הראשון שנסע גם לכפריין

  

נחמן שטינמן היה נהג האוטובוס הראשון שלנו ועל חוויותיו הוא מספר:

כחצי שנה נסענו באוטובוס הזה, עד שקנינו אוטובוס יותר גדול והתחלנו להסיע ערבים עד כפריין. מי אינו זוכר את התחנות בדרך, ובפרט אצל קרמר ביקנעם כדי לשתות גזוז , בטעם העלייה המפרכת בדרך ה"סולינג" (ריצוף אבן) בואכה עין השופט ב- 1940. היה קשה מאוד: לא היו חלקי חילוף בגלל המלחמה ולא יכולנו לקנות אוטובוס שני, ואז נכנסנו לקואופרטיב "חבר". אני עבדתי לסירוגין באוטובוס ובמשאית.
חוויות?
חוויה מיוחדת הייתה הנסיעה עם ערבים. מה לא הכניסו לאוטובוס! ולא רק הם. אני זוכר פעם שהכנסתי את אייבי ז"ל עם שלושה תיישים, עמם חיכה בג'למי. ומה לא שמו על הגג. מבחינת ההתייחסות לנוסעים – הערבים העריכו אותי, כי דרשתי לקום בפני זקן אם הוא ערבי ולפנות לו מקום. הם תמיד הזמינו אותי לחתונות ולהתארח אצלם. הם היו ידידי ממש, וכאשר ב – 1942 התחיל החרם על אוטובוסים יהודים, המשיכו שכנינו מכפריין ומאום-אל-זינת לנסוע עמנו. 

נחמן שטינמן כנהג בשנות השמונים



  

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה